בתחילת חודש מרס, יצאה חברת הצוות שלנו, עו"ס ופסיכותרפיסטית דינה דרור למשלחת IsraAid למולדובה. בימי שגרה, דינה עובדת במרכז הסיוע בירושלים למשפחות שחוו אובדן פתאומי כתוצאה מרצח, התאבדות או תאונות דרכים. כעת, בצל המלחמה באירופה, דינה הצטרפה לצוות גדול של עמותת IsraAid, שהתמקם בקישינייב לאחר מסע ארוך דרך אוסטריה ורומניה. המשלחת מורכבת ממרפאה ניידת עם רופאים ואחיות, צוות חינוך המקים מקלטים לילדים צעירים וצוות שירות פסיכולוגי, הכולל גם את דינה.

דינה, מה הרושם הראשוני שלך?

לתושבי מולדובה יש לב זהב. הם פותחים את בתיהם, למרות שגם הם מפחדים שהמלחמה תגיע אליהם. בסך הכל הוקמו על ידי המקומיים בעיר 45 מרכזי קליטה לפליטים, אחד מהם מיועד אך ורק לנשים וילדים עד גיל חמש, במבנים ששימשו כבתי חולים לחולי קורונה. אני מתפעלת לראות איך המדינה הקטנה הזו, מולדובה, עם 2.1 מיליון תושבים בלבד, מתייחסת לפליטים. בכבוד, באנושיות ובחמלה.

האם תוכלי לספר לנו על עבודתך?

בהתחלה דיברתי עם הרבה אנשים וניסיתי להבין את הצרכים. בינתיים אני פוגשת המון אנשים, מעניקה להם תמיכה ועוזרת בהתמודדות ובין היתר גם מעבירה סדנאות.

לדוגמה, אחת הסדנאות שהעברתי, הייתה למתנדבים של ארגון מקומי שעובדים עם הפליטים. הסדנה, שארכה שמונה שעות, עסקה בהבנה של מה היא חרדה, איך היא משפיעה על מבוגרים וילדים, מהו חוסן פנימי וחיצוני והצורך בשמירה עצמית. היה מאוד מספק להעביר חומר שאנו עובדים איתו באופן קבוע במרכז אלה. עבור המקומיים זהו ידע חדש לחלוטין. בסיום הסדנה, ביקשתי מהם לצייר על דף את כף היד שלהם ובפנים לכתוב מהן החוזקות הפנימיות שלהם.

היום אני במרכז שנקרא מולד אקספו, שם הקמנו פינת ילדים בטוחה. הילדות רוצות בעיקר לשחק במטבח ולהכין לכולם אוכל. הבנים משחקים במשחקי מלחמה. הם בונים רובים מלגו, חומות ומבצרים ומפציצים אחד את השני. פינת הצביעה פופולרית מאוד, הילדים מציירים את בתיהם ומשפחותיהם.

‍איזה סיפורים את שומעת?

כולם סיפורים קשים. כולם מספרים שישבו שעות ארוכות במקלטים, ולמי שלא היה מקלט, במסדרונות של בניינים. הם ראו בעיניהם, מעל ראשם, מטוסים מפציצים את העיר.

אתמול בגבול פגשנו באישה מבוגרת מאוד עם שקית ביד. היא גרה בכפר, יצאה לקנות חלב. כשחזרה הביתה, לא היה לה בית. הוא הופצץ. היא הלכה לגבול במשך יומיים עם שקית חלב.

או למשל סיפורה של טניה, אישה כבת 45, שעמדה ובכתה בשקט בפלנקה, מעבר הגבול. כשפניתי אליה, היא סיפרה שהגיעה מניקולאייב, עיר נמל שנחרבה כמעט כליל בהפצצות. היא סיפרה שהיא מאוד מודאגת. היא ישבה שבעה ימים במקלט, עם בתה בת ה-13 והכלבה שלהן. לגבול הגיעה לאחר שבעלה הפציר בה לעזוב ולהציל את הילדה, אבל היא מרגישה אבודה לחלוטין. אין לה קרובי משפחה בחו"ל שאפשר לחבור אליהם, והיא נאלצה להשאיר מאחור חצי מהמשפחה. בעלה ושני הבנים הגדולים נשארו להילחם.

מה זה עושה לך?

הסיפורים מעוררים תחושות מאוד קשות. אני חושבת על כך שגם הבכור שלי בן 16, כמו הבן הצעיר של טניה. היא גיבורה בעיניי. זה מעורר הרבה רגשות לראות אנשים יוצאים מאזור מלחמה. אפשר לשים לב שתחושת ההזדהות שלנו מאוד חזקה. מדובר באנשים בדיוק כמונו, שחיו בעולם מערבי, נשים ממעמד הביניים, עם ילדים, בית ומשכנתא, שפתאום צריכות לעזוב הכל מאחור, גם את הבעל והבנים הבוגרים. אלו נשים משכילות ואפילו אופנתיות. פגשתי קוסמטיקאיות, פסיכולוגיות, מורות, מדריכות כושר ועוד. מקצועות שבהם התפרנסו היטב. בשבוע שעבר קנו מותגים כמו זארה ומנגו ופתאום הן במעמד פליטים, עם מזוודה וערימות כסף שכבר לא שוות אגורה. מחפשות לאן ללכת, ולבן נקרע בין הילדים שהצליחו להציל לבין אלה שלא, והבעל, שנותרו מאחור. קשה מאוד לראות את זה.

מה היעד של הפליטים?

כמעט 200,000 פליטים עברו כאן עד כה וכרגע נותרו 100,000 במרכזים. רוב האנשים נשארים בקישינייב רק כמה ימים כדי לברר לאיזו מדינה באירופה הם יכולים לנסוע. הממשלה מביאה להם אוטובוסים בחינם לפולין, גרמניה ורומניה. משפחות רבות מעדיפות את גרמניה כי יש בה תנאים טובים לפליטים. בסך הכל, חוסר הוודאות עצום והאימהות מתוחות מאוד.

‍