אצל מי אתם בליל הסדר? מאחורי השאלה התמימה הזו מסתתרת, אצל חלק מהאנשים, רשת סבוכה של עניינים משפחתיים לא פתורים, קונפליקטים, כעסים והתחשבנויות. חלקינו מוזמנים לקרובי משפחה וחוששים מהמפגש, חלקינו מארחים ומקווים שהאירוע יעבור בשלום, וחלקינו לא מוזמנים בכלל – ותחושת הבדידות מורגשת במלוא עוצמתה.
בעוד המילים "חג שמח" נאמרות בתדירות גוברת והולכת, החג מציף קשיים ומדגיש את החוסר. משפחות שאיבדו אדם אהוב מרגישות בחסרונו סביב שולחן החג, ומשפחות שהולכות ומצטמצמות מרגישות את הפער בין השולחן הגדוש וההומה של פעם לבין ההתכנסות הצנועה והשקטה של היום.
גם הפער בין שולחנות החג המושלמים והבגדים החגיגיים שמצולמים במדיה לבין המציאות המורכבת, עלול להכאיב. המפגש עם קרובי משפחה שלא ראינו זמן רב מעודד השוואתיות – האם הם נראים טוב? מצליחים? מאושרים? ואיפה אני לעומתם?
איך מתמודדים עם הקושי?
להיערך: תקופת החג היא תקופה לחוצה ורגישה עבור רבים. כשנערכים מראש לכך שה"גל" מגיע, קל יותר להתמודד אתו. לא כדאי לחכות לרגע האחרון ולחשוב ש"יהיה בסדר".
לבנות סדר יום: כדאי לתכנן את ימי החג ולמלא אותם בפעילויות שעושות לנו טוב. לחשוב מה אני יכול לעשות עבור עצמי, מה יעשה לי טוב, על איזו שגרה כדאי לשמור.
להציב גבולות: אם במהלך ארוחת החג (או בכל הזדמנות אחרת) מישהו מעביר עליך ביקורת לא נעימה, חשוב לתקשר את זה ולהגיד – סליחה, זה לא שלך. כשאתה אומר דברים כאלה זה מרחיק אותי, זה מחבל בקשר שלנו.
לא לבקר: זה עובד, כמובן, גם בכיוון ההפוך. ביקורת נאמרת, בדרך כלל, כדי לנסות לעזור – אבל לרוב עושה את ההיפך. היות שכולנו רגישים יותר בתקופה הזאת, אולי עדיף להתמקד במחמאות.
לא להשוות: להבין שזה בסדר לחגוג אחרת מ"כולם", להיראות אחרת, לנהל חיים אחרים. להבין שזה בסדר לכאוב על מה שאין לנו, אבל בו זמנית להסתכל על הטוב שיש.
לתת מקום לאובדן: תקופת החג מציפה את הגעגועים לאנשים שאיבדנו. אפשר לתת להם מקום – לספר סיפורים, להעלות זיכרונות, ליצור מנהג חדש שיזכיר לנו את האהוב שלנו, לתת לו מקום כך שיהיה חלק מהמפגש המשפחתי.
לא להישאר לבד: גם כשאין משפחה לחגוג איתה, אפשר למצוא אלטרנטיבה – למשל, להתנדב בליל סדר לנזקקים, לארגן ארוחה של חברים או שכנים וכו'. גם יציאה לחופשה או נסיעה לחו"ל היא אלטרנטיבה לגיטימית, כל עוד זה עושה לך טוב.
