בעיצומם של ימי המלחמה, הצוות הטיפולי של מרכז אלה נרתם לסייע בכל רחבי הארץ. ברגעים כאלה של אבל, אובדן, חוסר ודאות ופחד קיומי, לנפש קשה להכיל – וזה בדיוק המקום בו אנשי הצוות שלנו יודעים לתת את המענה המקצועי, הרגיש והמותאם ביותר לסיטואציה.
דינה דרור, עו"ס ופסיכותרפיסטית במרכז אלה, יצאה השבוע להתנדב במלון בים המלח המארח תושבים שפונו מקיבוץ בארי. "יש שם הרבה משפחות עם ילדים", היא מספרת. "רוב המשפחות הגרעיניות שלמות, אבל מדובר באנשים שחוו אובדן של קרובי משפחה ונעקרו מהבתים שלהם. חלקם ראו מראות קשים, שהו בממ"דים במשך שעות וממש חוו את המלחמה".
מי מסייע להם כרגע?
"יש בשטח ארגונים מקסימים כמו ישראייד ו- Early Starters, ארגונים הומניטריים שעובדים בעיקר עם פליטים מחו"ל, והגיעו גם לפה. הם הקימו מרחב מוגן לילדים שיש בו חומרי יצירה ומשחקים, ההורים יושבים בצד, ומתנדבים יושבים עם הילדים. המטרה היא לאפשר להם להיות ילדים ולשחק. למשחק יש ערך של פעילות וגם ערך תרפויטי – אתה מחובר לילדים אחרים, אתה מתנתק מהמציאות, מפעיל את הדמיון, עסוק בעשייה. זה מאפשר גם להוציא החוצה את הרגשות. יש שם הרבה מתנדבים ואנשי מקצוע, חלקם מיוזמתם הפרטית וחלקם דרך ארגונים. יש גם רופאים שנותנים מענה רפואי לאנשים עם מחלות כרוניות".
מה עשית שם עם הילדים?
"בעיקר שיחקתי איתם בבצק. ידוע שמשחק בבצק מפחית סטרס גופני, כי סטרס כלוא בגוף: כשהגוף בחרדה הוא כאילו מוכן לפעולה אבל אין לו מה לעשות עם האנרגיה, כי היא כלואה בפנים. משחק בבצק הוא דרך נהדרת להוציא את הסטרס החוצה. הילדים מעכו את הבצק עם הידיים, יצרו צורות, ותוך כדי משחק דיברנו קצת על הגן שלהם, על האחים שלהם, על המלון. ניסינו להבין ביחד את הסביבה החדשה שלהם, הם השוו בין הבריכה של המלון לבריכה של הקיבוץ, ובין הדשא של המלון לדשא של הקיבוץ. בשלב מסוים התחלנו להכין פתיתים מהבצק. זה משהו מאוד ישראלי, אוכל שמסמל בית, חמימות ודאגה לאחר, וזה מה שהם משחזרים דרך המשחק – את הצורך במקום בטוח, במוכר ובידוע".
אפשר היה להבחין שהם עברו חוויות קשות?
"ראיתי עליהם שהם באי-שקט מסוים, שהם קצת המומים. גם חלק מההורים נראו מאוד מודאגים וקצת בהלם, ונשארו קרובים לילדים. הגברים ישבו ביחד ודיברו אחד עם השני, וחלק מהאימהות היו אקטיביות עם הילדים וניסו לתת תחושה שהכול נורמלי. אבל הייתה תחושה של חרדה באוויר".
יש שם אנשים נוספים שנותנים מענה למצוקה הנפשית של המשפחות?
"כן, הם ממשיכים לקבל כל הזמן בשורות על עוד ועוד אנשים שנהרגו ויש שם את המענה הטיפולי. יש הרבה פסיכולוגים שנותנים הדרכות הורים בלובי של המלון, יש פסיכולוגים עם תגים כדי שיידעו שאפשר לגשת אליהם, ליצנים רפואיים ועוד. יש המון ציוד שהגיע, והתחושה היא שיש יותר מטפלים ממטופלים. זה מלמד בעיני משהו על הרוח ההתנדבותית של ישראל – כולם רוצים לעזור ולהיות מגויסים ולהיות בעשייה, כי העשייה מוציאה אותנו מהתקיעות ומהקיפאון".
איך את מרגישה אחרי ההתנדבות?
" התרשמתי שבארי זו קהילה חזקה, יש הרבה סולידריות בין האנשים, ויש המון ילדים יפים ומתוקים שמתנהגים כמו ילדים. מצד אחד זה היה קשה וכואב, ומצד שני זה נתן לי משמעות אישית ובעיקר עודד את רוחי. היה מאוד מרגש לראות איך אנשים עוזרים אחד לשני, למרות כל הבלגן".
