בתוך המציאות הכאוטית של המלחמה, אנחנו צריכים גם להיות הורים, וזה לא קל. לא תמיד אנחנו זוכרים לטפל גם בצרכים שלנו, וכשהקושי מצטבר והולך – התסכול עלול לבוא לידי ביטוי באובדן שליטה ובהרמת קול על הילדים.
איך נמנעים מהתפרצויות?
• משתדלים לא לאגור כעסים יומיומיים אלא לטפל בקשיים כשהם מתעוררים.
• מפרידים בין העבודה לבית ולא מביאים את הסטרס של העבודה הביתה. אפשר לייצר "טקס מעבר" שמשקף שהעבודה הסתיימה, ועכשיו זה זמן בית.
• מתחילים ומסיימים את היום בפעילות מרגיעה – מדיטציה, האזנה למוזיקה, קריאת ספר.
• נמנעים מהאזנה או צפייה בחדשות (בטלוויזיה או ברשתות החברתיות) לפני שהולכים לישון.
• מוצאים את קבוצת השווים שלנו – אנשים המתמודדים עם קושי דומה (למשל, בן זוג או ילד מגויס).
• נמנעים ככל האפשר ממפגשים עם אנשים שלא עושים לנו טוב, או כאלה ששופטים אותנו כשאנחנו מראים רגש.
• רגע לפני שמתפרצים בכעס בעקבות התנהגות הילד, מנסים להבין מה המסר שהילד מנסה להעביר בהתנהגות שלו.
• בוחרים על מה להתעקש ומתי אפשר להתגמש. משחררים את הנוקשות, בתוך הגבולות שחשובים לנו.
כבר התפרצנו... איך מתמודדים?
• מזכירים לעצמנו שאנחנו מתמודדים עם מציאות מורכבת וקשה, וההשפעה שלה עלינו היא נורמלית.
• מחבקים, מתנצלים, ומסבירים שגם אנחנו אנושיים, לפעמים אנחנו כועסים, ולמרות זאת – תמיד אוהבים.
• משלימים עם מה שקרה, לא שופטים את עצמנו ולא מלקים את עצמנו.
• מדברים לעצמנו בקול של החברה הטובה, ולא בקול ביקורתי: עשיתי את הכי טוב שלי באותו הרגע.
• במידת הצורך נעזרים בטיפול נפשי, עם איש מקצוע שיכול לסייע, להקל ולנרמל את התחושות.
• מגייסים סבלנות וחמלה עצמית ככל האפשר. חשוב שהילדים יראו שאנחנו סולחים לעצמנו, כדי שילמדו ויגדלו להיות מבוגרים שמחים ובריאים יותר.
