עפרה אלוני מתגוררת בקיבוץ גונן בגליל העליון. "כשהתחילה המלחמה, בן רגע כל הקיבוץ נסגר", היא מספרת. "ראש המועצה הוציא הנחיה להתפנות מהבתים, שמענו את הדי הפיצוצים והירי, אז ארזנו מה שיכולנו ונסענו מפה. עברנו עם שלושת הילדים באופן זמני לרמת ישי, לבית של אמא שלי שהייתה בדיוק בחו"ל. כמעט כל חברי הקיבוץ התפנו".
בימי שגרה, עפרה מנחה קבוצות ומטפלת באמצעות בעלי חיים וכלים השלכתיים נוספים, בעיקר בניצולי שואה. "יש לי מטופלים שמתגוררים בבית אבות בטבריה, וכשפרצה המלחמה פגשתי שם קשישים ומטפלות זרות שפונו מהבית אל בית האבות. הם היו חרדים, מודאגים ומבולבלים – זה לא קל להוציא אנשים בגיל השלישי מהבית שלהם באופן פתאומי. הרגשתי שיש שם צורך בתמיכה נפשית, ובדקתי מול מרכז אלה אם יש אפשרות לתת להם מענה".
עפרה פנתה לדלית אשורי, מנהלת המכון הטיפולי של מרכז אלה באזור הצפון, קיבלה אור ירוק, וכך יצאו לדרך שתי קבוצות תמיכה ייחודיות: האחת של דיירים מבוגרים שפונו מביתם, והשנייה של עובדות זרות שגם הן נעקרו מהבית בו גרו ועבדו (בהמשך יפתחו קבוצות נוספות). חלק מהמפונים קיבלו גם טיפול פרטני, בהתאם לצרכים שהתעוררו בשטח.
מה עלה בפגישות האלה?
"המצב הציף אצל הקשישים הרבה זיכרונות כואבים, הרבה בלבול. אצל חלקם הזיכרון נפגע והם התקשו להבין היכן הם נמצאים, איפה הבית שלהם. האם הם רק מבקרים פה? הם לא הצליחו להיאחז בהבנה ברורה מה בדיוק הם עושים פה. רובם הגיעו בחיפזון, בלי ציוד, וחשבו שתוך שבוע-שבועיים הם יחזרו הביתה. אף אחד לא דמיין שזו תהיה שהות כל כך ארוכה.
"במפגשים האלה עלתה דאגה גדולה לילדים ולנכדים. לרבים מהם יש בני משפחה שגויסו, והיה גם זוג שהבית שלו ספג פגיעה ישירה. זו חוויה מאוד קשה לאדם מבוגר להבין שהוא איבד את הבית שלו. עבדנו על מקורות כוח, איפה מוצאים תקווה, הם תמכו אחד בשני והכילו אחד את השני. אלה אנשים מאוד שונים מתרבויות שונות שמצאו את עצמם בקבוצה אחת, והאוניברסליות של הסיטואציה הפכה אותם לחברים".
איך הגיבו המטפלות הזרות להתרחשויות הדרמטיות של התקופה הזאת?
"הקבוצה הזאת הייתה מאוד מיוחדת ומשמעותית. במקרים רבים, הצרכים של המטפלות הזרות שקופים. הן נקלטו על ידי העובדת הסוציאלית של בית האבות, אבל היא מאוד עמוסה והיא מטפלת בעיקר בעניינים הטכניים והאינפורמטיביים. המטפלות הזרות נתלשו גם הן מהבית כשהן מבולבלות, מבוהלות, בלי ציוד, ומתקשות להבין מה קורה. חלקן שמעו סיפורים קשים מההתרחשויות בדרום, שם מטפלים זרים נחשפו לזוועות ואף נחטפו. חלקן נקרעו בין הנאמנות למטופלים לבין המשפחות שלהן שדאגו וביקשו מהן לחזור הביתה".
איך המפגשים סייעו להן בהתמודדות?
"המפגשים התבססו על מודלים של התערבויות בשעת חירום וסדנאות חוסן שהעמותה מעבירה בימי שגרה, עם התאמה למצב. נתנו להן מרחב לשיתוף, בנינו מעגל תמיכה במרחב החדש, וזה עבד בצורה מופלאה. גם היום, אחרי שהמפגשים הסתיימו, הן נעזרות זו בזו באמצעות קבוצת הווטסאפ שפתחנו. הן הפכו להיות קבוצת תמיכה אחת של השנייה והבינו איפה הן יכולות לקבל מענה ועזרה במקרה הצורך. תיווכנו להן את המציאות שהן נקלעו לתוכה, וזה היה מרחב מאוד מיוחד. הן אווררו את הרגשות, שיתפו, דיברנו על טראומות שנחקקות, עבדנו עם הרגשות והחוויות כדי שהן לא יישארו עם חוויה לא מעובדת. זה אפשר להן לעבור את התקופה הקשה ולחזור לתפקוד ולכוחות".
את בעצמך חווית פינוי מהבית. זה השפיע באיזשהו אופן על הטיפול במפונים?
"עם חלק מהקשישים זה עזר ליצור את הקשר הראשוני, הם הרגישו חיבור וחום, שאני קרובה, שיש בינינו שותפות גורל. מצד אחד הרגשתי אמפתיה אליהם מתוך הבנה של מה שהם עוברים, ומצד שני הקפדתי לשמור על נפרדות כי אנחנו עוסקים בחוויה שלהם ולא בחוויה שלי".
מאיפה את שואבת את הכוחות שלך כמטפלת שחווה בעצמה דרמה לא פשוטה?
"בתוך הבלבול שגם אני הייתי שרויה בו כמטפלת וכאמא לשלושה ילדים, מצאתי עוגן בהדרכות, בהרצאות ובמפגשים של מרכז אלה. קיבלתי ממרכז אלה עזרה משמעותית גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית, וזה נתן לי המון. מצאתי את הנקודות בהן יכולתי לשמור על שגרת חיים כלשהי ואת הנקודות בהן יכולתי לנשום ולשמוח, אבל היכולת להמשיך לטפל באחרים עזרה לי יותר מהכול. האפשרות לקום בבוקר, להתלבש, להתארגן, לחשוב על הכלים שאני מביאה לקבוצה ולחבוש את כובע המטפלת – זה בעצם לשמר משהו ממי שאני. היכולת לתת כוח לאנשים אחרים ולעזור להם, זו חוויה מאוד מחזקת עבורי".
