להבחין בין החרדה שלנו לבין החרדה של הילדים
עבור הילדים עצמם מדובר בחזרה לשגרה מוכרת של סדר יום שמקנה תחושת ביטחון – צריך לקום בבוקר, להתארגן ולצאת למסגרת. עם זאת, תחושת הביטחון של ההורים במסגרת החינוכית משפיעה על היכולת של הילדים לחזור ולהתאקלם. כשהורה מרגיש בטוח לשלוח את הילד שלו, גם הילד ירגיש בטוח. כשההורה חרד הילדים ירגישו, והם מבחינים בניואנסים מאוד עדינים, גם אם אנחנו לא מדברים על זה בנוכחותם. לכן, חשוב להיות מודעים להשפעה שיש לנו. המודעות מאפשרת לנו להתמודד עם המצב טוב יותר, להביע את עצמנו בצורה טובה יותר ולווסת את התחושות שלנו, מתוך הבנה שהחרדה שלנו מקשה על הילדים.
אם אנחנו מזהים חרדה אצל הילדים, אפשר לשאול – אתה רוצה לספר לי מה קשה לך? לפעמים הם יענו ולפעמים לא, אבל חשוב להבהיר: אני כאן כדי לשמוע, וגם אם אתה לא מסוגל להגיד מה קשה לך, אני פה כדי להיות איתך. עצם האמירה "אני מבין שקשה לך", משמעותית מאוד עבור הילד.
לזכור שהסתגלות דורשת זמן
כשילד חווה רגרסיה או קושי, וכשמדובר במסגרת חדשה עם צוות חדש וילדים חדשים, זה חלק מובן בתוך תהליך ההסתגלות. שינויים, גם אם בעינינו הם קטנים, יכולים להיות משמעותיים מאוד עבור ילדים צעירים. אם, למשל, ילד גמול חוזר להרטיב בתקופה הזאת, זה משהו שאפשר לצפות לו. לצד זאת, חשוב לבחון איזו אווירה יש במסגרת החינוכית, האם האווירה רגועה או מלחיצה, האם יש משהו שעלול לגרום לקושי. חשוב גם לבחון מה קורה בבית, האם יש משהו שמשפיע על הילד ומקשה עליו. אחרי שבדקנו את המסגרת ואת הבית, שני המקומות המשמעותיים עבור הילד, ואם הקושי נמשך תקופה ארוכה והופך למשהו קבוע ומשמעותי, כדאי להתייעץ עם הצוות החינוכי ולפעמים גם עם גורמים מקצועיים נוספים.
לצמצם חשיפה לחדשות
ילדים שלא חווים את המלחמה באופן ישיר, שלא פונו מביתם ואין באזור שלהם אזעקות, חווים את המלחמה בעיקר דרך ההורים ודרך הסביבה. זה לא משהו שקורה להם בפועל, ולכן ההשפעה עליהם עקיפה. כדאי, כמובן, לצמצם את החשיפה של הילדים לחדשות ככל האפשר, ולשים לב גם לשיחות שמתנהלות בין המבוגרים בבית ובסביבה – גם מהן הילדים מקבלים הרבה מידע, גם אם נדמה לנו שהם לא מבינים או לא קולטים.
לתווך את המציאות
היות שהילדים נחשפים למידע הקשור למצב הביטחוני, חשוב לתווך להם את המצב, לאפשר להם לשאול שאלות ולהסביר להם על המוגנות האישית שלהם – למשל להראות להם את הממ"ד, להסביר שדאגנו לצייד אותו בכל מה שצריך ולמעשה להעביר את המסר: אנחנו יודעים מה לעשות כדי לשמור עליכם. חשוב לענות על כל שאלה שהילדים שואלים, לתת להם את המידע שהם צריכים כדי להרגיש מוגנים, ועם זאת לא "לנדב" יותר מדי מידע, לא להיכנס לפרטים ולא לענות על שאלות שלא נשאלו.
לייצר שגרה בתוך חוסר השגרה
כשמדובר בילדים מיישובים מפונים, כדאי לייצר שגרה מסוימת בתוך חוסר השגרה. זה לא קל, זה דורש עבודה וזה דורש גם הסתגלות מחשבתית לא פשוטה – אבל יש לזה חשיבות. למשל, להחזיר את החוקים של הבית, אם זה טקס שינה או ארוחות בשעות מסוימות. חשוב שההתנהלות תהיה כמה שיותר דומה להתנהלות בבית, ואם לא היו חוקים – להתחיל לייצר אותם. כשהילדים יודעים איך היום שלהם ייראה, זה מאפשר להם לחוש ביטחון. כדאי, בתחילת היום, להגיד שהיום נלך לגן, את מי נפגוש, מי הגננת, מה תעשו, ובסוף היום אני אבוא לקחת אותך, לחזור על הטקס מדי יום וכמובן ליישם את מה שנאמר. באזורים הרלוונטיים כדאי גם להזכיר שאולי תהיה אזעקה או תרגיל, שהצוות יודע מה לעשות וגם הילד עצמו יודע. גם בגיל בית הספר היסודי מומלץ לשתף את הילד ולספר לו מה מצפה לו היום, מה נעשה אחר הצהריים, כך שתהיה להם תחושת ודאות. חזרתיות מאוד מרגיעה ילדים, במיוחד ילדים קטנים, ומסייעת להם להרגיש שהם על קרקע יציבה. לכן יש חשיבות לטקסים הקבועים, ואם יש שינוי – חשוב לציין אותו.
לשים לב מתי יש צורך לפנות לטיפול
כאמור, תהליך ההסתגלות עשוי להימשך זמן מה. עם זאת, אם הילד חווה קושי שמשפיע עליו או על הסביבה שלו באופן משמעותי, כדאי לטפל בזה ולא לחכות שזה יעבור עם הזמן. אם הילד שלנו, למשל, מפעיל אלימות על ילדים אחרים בצורה קיצונית או חווה אלימות בעצמו, אנחנו לא יכולים לחכות עם זה. אם הילד מאוד סובל, או אם המשפחה סובלת ממה שעובר עליו, כדאי לפנות לייעוץ כדי למנוע מזה להידרדר. גם הורה שיש לו ניסיון עם ילדים או יידע טיפולי מקצועי, צריך במקרה כזה להתייעץ עם גורם חיצוני. זה עוזר לעשות סדר בתחושות, להבין מה אנחנו יכולים לעשות אחרת, לבחון את הסיטואציה הסביבתית ולקבל הכוונה וסיוע.
