אחרי חודשים ארוכים של חיים תחת מתקפות טילים בלתי פוסקות, מטפלות ומטפלי מרכז אלה יכולים לעצור לרגע, להסתכל לאחור ולספר על האתגרים הייחודיים של התקופה. “נאלצנו להפסיק זמנית את העבודה הקבוצתית עם קשישים, אבל למרות הסכנות המשכנו לתמוך במטופלים באופן פרטני”, מספרת דלית אשורי, מנהלת המכון הטיפולי של מרכז אלה באזור הצפון. “כל ביקור בית דרש תכנון. חשבנו היטב איך ובאלו דרכים לצאת. לפעמים בדרך הופתענו מאזעקה, וגם אצל המטופלים בבית נתקלנו בדילמות לא צפויות ומאתגרות. אם יש אזעקה והמטופל שלך לא מספיק להגיע לממ”ד בזמן, האם תישאר איתו בסלון או שתציל את עצמך? ואם אתה מוצא את עצמך עם המטופל בחדר המדרגות והשכנים שואלים מי אתה, מה תענה להם?”
גם הצוות של מרכז הסיוע בכפר כנא התמודד עם תנאים קשים. “תמיד נהגנו לבקר אצל משפחות שכולות בעקבות מקרי רצח, תאונות דרכים והתאבדויות, אבל בחודשים האחרונים הרחבנו את פעילותנו למענה חירום באזורים שבהם היו נפילות רקטות”, אומרת מנהלת המרכז הסיוע נרימאן דיביני. “המטפלים שלנו הגיעו לשטח תחת אזעקות ויירוטים, ונתנו מענה למרות הסיכון והקשיים. הרגשנו שזו שליחות לצאת לשטח. הסיוע שלנו נחוץ מאוד. בחודשים האחרונים קיבלנו יותר פניות מאי פעם, גם במקרים של נפגעי חרדה וטראומה בעקבות המצב הביטחוני.
“במקביל, אני לא יודעת אם זה קשור למלחמה אבל מספר ההתאבדויות הולך וגדל, כמו גם מקרי הרצח. האלימות מתעצמת, ואזרחים חפים מפשע הופכים לקורבנות של כנופיות ושל חיסולי חשבונות. כעובדים סוציאליים, אנחנו חייבים להכיר היטב את שטח העבודה שלנו. אילו משפחות נמצאות בסכסוך, ומה הסיכון לי או לקרובים אליי אם אבקר אצל משפחות שכולות. מלבד האיום הביטחוני אנחנו מתמודדים עם מציאות מורכבת של אלימות גוברת, אבל למרות הכול אנחנו ממשיכים לתת מענה רחב ומעמיק ככל האפשר לאוכלוסייה, מתוך תחושת שליחות והתמסרות למען מי שזקוק לנו”.
קרולה דרגן, עובדת סוציאלית בקהילה ההולנדית בצפון, מספרת: “נאלצנו להתאים ולרכז את הפעילות שלנו. פעילויות מסוימות, כמו מפגשים של קבוצות חברתיות, הפכו למסוכנות מדי ולא יכולנו לקיים אותן. משתתפים העדיפו לא לצאת מהבית בערבים, וגם אני. באשר לתמיכה הפרטנית, טיפלתי בחלק מהמטופלים אונליין, אפשרות שהתחלנו להשתמש בה בתקופת הקורונה, ואת השאר פגשתי בעיקר בבית יולס, בית האבות בחיפה שבו יש מקלט.
“פגשתי הרבה מאוד אנשים שפונו מבתיהם וכבר יותר משנה אינם גרים בביתם. אנשים שעבדו כל חייהם קשה למען משהו שכבר לא קיים ואולי גם לא יחזור. משפחות שהיו קרובות מאוד, גרו באותו מושב או קיבוץ, נקרעו זו מזו. רבים מהמפונים נאלצו לעבור שוב ושוב, לארוז את חפציהם ולעבור למקום חדש. הממשלה סידרה בזמנו מלונות כמקום לינה, אבל עבור משפחות עם ילדים קטנים מלון אינו פתרון קבוע, והמשפחות נאלצות למצוא דיור מתאים באופן עצמאי.
“בנוסף, התמודדנו מדי יום עם מתקפות טילים ורקטות. תלמידים רבים נסעו באוטובוס לבתי ספר אזוריים, אבל בתנאים האלה ההורים חששו לשלוח אותם באוטובוס והעדיפו להסיע אותם בעצמם. כשהילדים כבר הגיעו לבית הספר, הם נאלצו לעיתים להיכנס כמה פעמים ביום לממ”דים. איך מסבירים את המצב הזה לילדים? איך מחזיקים מעמד עם הלילות שצריך לקום לאזעקות והתחושה המתמדת של אי-ודאות? במילים אחרות, היה, ועדיין יש בצפון צורך עצום בתמיכה ואנחנו מנסים בכל דרך אפשרית לתת מענה לביקוש הגדול”.
