למעלה מ 5,500 אנשים נפטרו בשנה האחרונה מקורונה בישראל, כמעט מחצית מהם נפטרו בשלושת החודשים האחרונים. מלבד מקרים בודדים, שמותיהם וסיפוריהם האישיים של הנפטרים נותרים עלומים עד שנדמה לעתים כי קורבנות המגיפה הם לא יותר ממספר שמתעדכן מעת לעת באתרי החדשות.
אנו במרכז אלה מכירים מקרוב את ההתמודדות עם השכול. מזה שנים שאנו מלווים משפחות בהתמודדות עם אובדן ואבל. אנו יודעים כי מאחורי המספר הגדול והמפחיד עומדים חיים שלמים של אנשים שאבדו, לא מדובר רק במספר המעיד על התפשטות המגיפה, או רף לפיו קובעים הגבלות על המשק. כל אדם שנפטר הוא עולם ומלואו שהותיר אחריו בני משפחה וחברים: בני זוג, הורים, אחים, ילדים, נכדים ולחלקם נינים, חברים, שכנים ועמיתים לעבודה, אשר איבדו את יקיריהם בנסיבות קשות ופתאומיות ומתמודדים כעת עם אבדן ושכול קשים מנשוא.
מספר הנפטרים הוא גדול ובלתי נתפס, יותר מכפול מכמות ההרוגים במלחמת יום הכיפורים. מדובר בעשרות אלפי אנשים שנותרו ללא התייחסות ציבורית וללא מענה למצוקתם. האבל שלהם שקוף וללא הכרה. בחודשים האחרונים היינו עדים במרכז אלה לעלייה חדה במספר הפונים לעזרה בהתמודדות עם האובדן. אנו פוגשים קרובי משפחה שחווים מצוקה רבה נוכח האובדן ואינם מוצאים מזור לכאבם. אבלם מתווסף לפחדים, לתסכול ולחוסר הביטחון שטומנת בחובה העת הזו.
מוות של קרוב משפחה הוא בהכרח חוויה קשה. מוות כתוצאה ממחלת הקורונה הופך את האבדן וההתמודדות אתו לייחודי וככזה, הוא מצריך התייחסות דיפרנציאלית. במכון הטיפולי, אנו עדים לאופן בו החוויות והתגובות לאבל מועצמות ומכאן, ההתייחסות לשכול בנסיבות הללו היא מובחנת:
● כאשר אנו חווים אבדן אנו מסתמכים על הקהילה שלנו, על משפחה וחברים ועל משאבי החוסן האישיים שלנו. מכיוון שאיום הקורונה נוכח מאוד בחיינו אנו נוטים להדחיק ולהרחיק מעצמנו את היגון והכאב של המשפחות האבלות ובכך לשאוף להגן על עצמנו. אנו חווים את הפחד למות מקורונה וחווים את הפחד לאבד את יקירינו, ולכן לא רוצים לשמוע, לא רוצים להתקרב. האיום והחרדה גורמים לנו להתרחק מהמשפחות האבלות ולהירתע מלגעת בכאבן ובסבלן. בנוסף, נוכח ההגבלות, בני משפחה חייבים לשמור על מרחק אחד מהשני, לא תמיד יכולים להשתתף בהלוויה או בשבעה והקשרים החברתיים מתקיימים באופן מוגבל. יתרה מזו, לא ניתן לשהות לצד בן המשפחה שחלה בקורונה ומאושפז בבית החולים, לא כל שכן להיפרד ממנו באופן אישי וקרוב. כל אלו גורמים לחוויית בדידות וניכור גדולה בקרב בני המשפחה האבלים.
● אבדן כתוצאה ממחלת הקורונה הוא אבדן פתאומי שלא צפינו ולא התכוננו אליו. במקרים רבים, בני המשפחה ראו את יקיריהם יורדים על רגליהם אל האמבולנס וכעבור ימים ספורים חלה הדרדרות במצבם, כזו שהובילה בסופו של יום, אל מותם. אובדן בנסיבות טראומטיות ופתאומיות, טומן בחובו מורכבות העלולה להקשות על ההתמודדות הספונטאנית עם האבל. סימפטומים פוסט טראומטיים עלולים להתפתח בקרב השארים ואלו האחרונים, נמצאים בסכנה לחוות תגובת יגון חריפה.
● בשל הריחוק והבידוד מחולי קורונה, בני המשפחה חווים חוויה קשה של חוסר אונים. חוסר אונים זה מתבטא גם אל מול הצוות הרפואי שנמצא אף הוא בהצפה, עומס וקושי רגשי גדול. בני המשפחה רואים את יקירם קמל ולא יכולים לעשות דבר. הנוכחות האנושית (כצורך אלמנטרי) לצד האדם שנוטה למות, אינה מתאפשרת והחוויה נצבעת בניכור, ריחוק ואין אונים. המוות מגיע לאחר ימים של אימה, חרדה וחוסר וודאות וכל אלו, מביאים להתפתחות מצוקה נפשית עמוקה בקרב המשפחות. לעתים, מצוקה זו מתורגמת לכעס- על המדינה, על הצוות הרפואי, על בני משפחה אחרים ועוד כהנה וכהנה.
● חוסר היכולת לסעוד ולעזור לאדם החולה, מזין רגשות אשם, חרטות ותחושת פספוס. במקרים רבים לא ניתן להיפרד ודברים רבים נותרים מבלי להיאמר. כמו כן, בשל המורכבות הייחודית למחלת הקורונה, קורה שהנפטרים הדביקו אחרים מתוך בני הבית או שנדבקו מכאלו שהבריאו וסיטואציות אלו מהוות כר פורייה להתפתחות רגשות האשמה, הבושה והכעס. נשאלות שאלות דוגמת: "למה הוא ולא אני", וקונפליקטים גלויים וסמויים, תוך ובינאישיים עלולים להתעורר.
אם איבדתם אדם יקר לכם מקורונה, אל תישארו לבד עם הכאב, צוות המרכז ישמח לסייע בטיפול פרטני, זוגי ומשפחתי וכן בטיפול קבוצתי. ליצירת קשר 03-6910921
