בלילה שבין השבעה לשמונה בנובמבר, הפכה אמסטרדם לכותרת עולמית כאשר אוהדים ישראלים הותקפו במקומות שונים בעיר על ידי פורעים פרו-פלסטיניים אחרי המשחק בין אייאקס למכבי תל אביב. JMW, הארגון המקביל למרכז אלה בהולנד, סייע לקורבנות הישראלים ותמך בקהילה היהודית המקומית.
“בהולנד אנחנו חווים תקופה אינטנסיבית”, מספרת מרגו וירטס, מנהלת JMW. “נתחיל מזה שאנחנו עדיין מתמודדים עם ההשלכות של 7 באוקטובר. ההפגנות והמחאות שמתרחשות בהולנד הפכו לנושא יומיומי, והן הביאו לשינוי משמעותי בקהילה היהודית. הן יוצרות תחושת חוסר ביטחון מוחלט. בנוסף לכך, התקפת ה-8 בנובמבר הייתה בעלת השפעה רבה והחמירה את תחושת הפחד והאי-ודאות.
“מיד לאחר ההתקפה פעלנו כארגון סיוע במצב חירום. אוהדים ישראלים התקשרו באותו לילה לחברים ומכרים בהולנד וביקשו עזרה. הם פחדו וחיפשו הגנה. ביוזמת מכבי הולנד, הוקם צוות נהגי ‘מוניות’ יהודים שלקחו את האוהדים לשדה התעופה סכיפהול או למקלטים בטוחים. עובדי הארגון דוברי עברית מיהרו להגיע למרכזי הקליטה על מנת להעניק עזרה. כשאתה מפוחד, חשוב שתוכל לדבר בשפתך.
“בבוקר יום שישי, כל הקהילה היהודית קמה לסייע לישראלים. הייתה תחושת סולידריות חזקה והקהילה הפגינה חוסן מרשים.”
איזה סוג של סיוע סיפק JMW?
“סיפקנו הרבה עזרה מעשית, סידורי כרטיסי טיסה, אוכל ושתייה, אך גם תמיכה פסיכו-סוציאלית", אומרת אסטי כהן, מנהלת צוות העובדים הסוציאליים. “למתבגרים זה היה קשה במיוחד, נערים בני 15 בערך שלא ידעו איך להתמודד עם רגשותיהם. הם הרגישו רצון לבכות אך ניסו לשמור על חזות חזקה עבור האבות שליוו אותם במשחק: ‘אבא השקיע הרבה כסף בטיול הזה, אז בואו נעשה כאילו הכל בסדר'. מנגד, היו גם אבות שניסו להחזיק מעמד עבור ילדיהם, אך כשהם ישבו לבד מול המטפל הם התפרקו בבכי.
מרגו מוסיפה: “לא עסקנו במציאת הגדרה למתקפה. אנחנו לא קובעים אם המילה ‘פוגרום’ מתאימה או לא, זה לא בתחום עיסוקנו. אנחנו מתמקדים באנשים ומנסים להימנע מדיון פוליטי, אבל ברור שהמלחמה בישראל משתקפת בהולנד, והקיטוב צובר תאוצה. לא רק ברחוב, גם במקום העבודה, ואפילו בתוך משפחות, לקוחותינו מרגישים שזה כבר לא אפשרי לשוחח עם אחרים. אישה צעירה עם בן זוג לא יהודי שכבר אין לה קשר עם משפחתו, חברויות שהתפרקו… הכול שחור ולבן.”
גם לאחר הימים הראשונים והאינטנסיביים, המשיכה JMW בהענקת סיוע. נערכו 8 מפגשים קבוצתיים, לעיתים בשיתוף פעולה עם ארגונים יהודיים אחרים. מרגו: “הייתה דרישה עצומה להתכנס ולשהות יחד. במפגשים שמענו שהקהילה שלנו לא מרגישה בטוחה. הם פוחדים לקחת מונית, הם פוחדים להחצין את זהותם היהודית. הם שואלים את עצמם האם יש מקום ליהודים בהולנד. תופעה זו, כמובן, הייתה קיימת גם קודם לכן, אך היא התפשטה אחרי ההתקפה. באופן מעניין, רבים רוקמים לעצמם תכנית ב’".
אסטי: “הפעם זה נגע גם בדור השלישי. עבור נכדיהם של ניצולי השואה, זו הפעם הראשונה שהם נתקלים באלימות. פתאום הם יכולים לקשר בין הטראומה מהעבר לטראומה הנוכחית. סביהם חזרו ואמרו שהעולם מסוכן, ועכשיו הם רואים את המציאות של סביהם חוזרת בסביבתם הקרובה.
"לאחר ההתערבות המיידית, החלה עבודת העומק. איך מתמודדים עם פחד? איך מתמודדים עם עולם אנטישמי? אחת השאלות החוזרות היא – איך נערב בזה את הילדים? ילדים מרגישים בדיוק מה קורה. מה מספרים להם ומה לא? אנחנו עדיין מחפשים את התשובה".
