בתחילת השנה הסתיימה פעילותן של "קרן פלטפורמה ישראל" ו"קרן כספי מרור". שתיהן הוקמו בכדי לחלק את כספי מרור בישראל, ועם סיום חלוקת הכסף במלואו הן נסגרו. אברהם רות, שהיה מעורב בהחזרת הנכסים היהודיים מראשית הדרך, חושב כי להחזרתם הייתה השפעה חיובית, לא רק על הארגונים והמוסדות שיכלו לשרוד ואפילו לגדול בזכות התמיכה הכספית, אלא גם על דעת הקהל.
"כשהתחלנו במשא ומתן, הזהירו אותנו שהם עלולים לעורר רגשות אנטי-יהודיים. אבל ההפך הוא הנכון", אומר רות. "המודעות גדולה מתמיד, יותר מאמרים מתמיד נכתבים על ההיסטוריה של השואה בהולנד ויש יותר הבנה לחוויה היהודית מאי פעם. אין כפר בהולנד, קטן ככל שיהיה, שלא ניצבת בו אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים".
לטענת רות, זה נובע בין היתר מעלייתו של דור מנהיגים חדש. לדבריו: "לא רק הניצולים נפטרים, אלא גם האדישות של אותה התקופה, משתפי הפעולה ופושעי המלחמה. לדור הנוכחי אין קשר ישיר עם המלחמה ויש לו נקודת מבט מרוחקת יותר על מדיניות הולנד באותה התקופה. נכון, שומעים גם על אנטישמיות הולכת וגוברת, אבל אני רואה מנהיגים חדשים עם חוש צדק גדול. בהנצחה הלאומית בכיכר הדאם במאי 2020, ביקר המלך וילם אלכסנדר בקול את טיסתה של סבתו וילהלמינה לאנגליה. כמו חבריו, המלך אינו חושש להיות ביקורתי, להכיר בכך שהולנד טעתה, או לפחות לא עשתה מספיק".
נושא הרכוש היהודי שנבזז קם לתחייה באמצע שנות התשעים כאשר הקונגרס היהודי העולמי דפק על דלתות 66 בנקים שוויצרים בהם נמצאו "חשבונות רדומים". בתקופת השלטון הנאצי הפקידו המוני יהודים נרדפים את הונם ואת רכושם היקר בשוויץ. קרוביהם של בעלי החשבונות שנרצחו לא היו מודעים לכך לעיתים קרובות, או שהשוויצרים מנעו מהם גישה לנכסים.
כתוצאה מההתעוררות הבינלאומית, הוקמו גם בהולנד ועדות לטיפול בירושות יהודיות. זה הוביל למשא ומתן של הקהילה היהודית מול הממשלה ובהמשך גם עם המוסדות הפיננסיים: הבנקים, קרנות הביטוח והבורסה.
אברהם רות, שיזם את הנושא, היה מעורב במשא ומתן מטעם הארגונים היהודיים ההולנדים בישראל.
"הודות לחברותי ב- WJC כנציג מישראל, היה לי מידע על כמה כסף נגנב בשוויץ. זה עורר את סקרנותי לגבי המצב בהולנד", אומר רות. "התחושה האישית שלי הייתה שנעשה לקהילה היהודית בהולנד עוול גדול ושהולנד התייחסה רע מאוד ליהודים במהלך המלחמה ולאחריה. אך במקום רק לצרוח מספרים, התחלתי לעבוד עם מספר חוקרים והבאנו כמה שיותר עובדות".
רות היה בקיא בחומר, הוא נקט עמדה עצמאית כלפי ממשלת הולנד והרשויות והוא איננו איש של פשרה. בעזרת תכונות אלה, כנראה, הוא הצליח להשפיע על מהלך האירועים. הסכום שהוחזר הסתכם בסופו של דבר בכמעט 350 מיליון יורו. 80 אחוז מהסכום נועד לפיצויים אישיים, ו- 20 אחוז להטבות קולקטיביות. מתוך הסכום עבור הפרשות קיבוציות, 74 אחוז הוצאו בהולנד ו- 26 אחוז בישראל.
כך סיפר רות: "היהודים ההולנדים חשבו כי ההולנדים הישראלים אינם יכולים לחלק זאת בעצמם, אך התעקשנו על עצמאותנו והקמנו תחילה את ה- SPI ליישום כספי מרור, בהם היו מיוצגים כל הארגונים ההולנדים בישראל. לאחר מכן הקים ה- SPI את ה- SCMI שחבריו עסקו בהערכת בקשות הסבסוד".
עד שנת 2012 שימש רות כיושב ראש ה- SPI, אך לא כולם היו מרוצים ממנהיגותו. "יש אנשים שחשבו שאני לא יכול לעשות מתמטיקה, פתחו בקמפיין גדול אחרי התפטרותי. הם טענו שכל הכספים האפשריים נעלמו", אמר רות. "טענות אלה נחקרו תחילה מהולנד, אחר כך הועסק רואה חשבון ישראלי ידוע, ולבסוף בית המשפט הישראלי בחן את הממשל. המסקנה הייתה זהה שלוש פעמים: שום דבר אינו לא בסדר. הכל בסדר. הדבר המוזר הוא שאותם מתלוננים הצהירו בקול בפני החוקרים שהם מבינים שהם העריכו דברים בצורה שגויה".
בינתיים התמסר רות גם למחקר על כספי הולנד שהושקעו בפלסטין עד מלחמת העולם השנייה, והוא מעורב במשא ומתן המתמשך עם הרכבות ההולנדיות. אך לפי רות, עדיין לא הגיע הזמן לנוח על זרי הדפנה. בן 93 ועדיין מונה לא מעט משימות ברשימתו, החל מהנדל"ן שנבזז, האמנות שנבזזה ויהלומים שנבזזו, שלושה תחומים שלא נכללו במו"מ לפני עשרים שנה בשל מחסור בנתונים.
"הדברים המטורפים ביותר קרו עם היהלומים. זה תחום שאנחנו עדיין חוקרים, אבל אני לא מצפה שנשיג תוצאות רבות", סיפר רות.
"מבחינת נדל"ן, בהולנד 5% אחוז מהאדמה החקלאית ו -2% אחוז מהאדמה הבנויה היו בידי יהודים, ובמחוזות חרונינגן, פריסלנד וברבנט האחוז היה גבוה משמעותית מהממוצע. למה שם? באותם מחוזות התגוררו קצבים יהודים רבים, אשר בשנות המשבר הלוו כסף לחקלאים שסיפקו להם בעלי חיים. לעתים קרובות הם קיבלו חלקות אדמה כבטוחות. אלפי מאות חקלאים עניים עזבו לאוסטרליה, קנדה או למקום אחר לאחר המלחמה. קואופרטיבים השתלטו על אדמתם תמורת תפוח וביצה, ולא היה החזר כספי".
נוסף על כל אלה, ישנה האמנות. הולנד היהודית שלפני המלחמה אכסנה אוסף עשיר של אמנות יקרת ערך, אומר רות, אך המלאי חסר. כאשר חברת "פולס" הגיעה לבתים יהודיים ריקים, רשמו הפקידים בדיוק מה הם לוקחים איתם, כל כף וכל כוס נרשמו, אך אם זו אמנות, רק מספרים צוינו, ללא תיאור.
רות אומר: "לסבא שלי היה בית גדול על הרנחראכט, עם ציורים יפים על הקיר. אבל מה בדיוק היה תלוי, אין לי מושג. בגלל זה קשה לטעון בעלות על הרבה מיצירות האמנות. הייתם רוצים שהבעלים הנוכחיים, לא רק אנשים פרטיים, אלא גם מוזיאונים והממשלה, יבדקו היטב את האוסף שלהם. הרייקסמוזיאון, למשל, מכיר בכך שעשויים להיות אלפי חפצים השייכים ליהודים בפיקדון, אך מעולם לא פורסם דוח נאות על כך".
"בינתיים, דרישתנו להחזיר את כל האמנות היהודית שנבזזה לקהילה היהודית המנוהלת, כמובן, נותרת בתוקף".
ישנה נקודה נוספת אחת אחרונה המטרידה את רות, בנוגע לעיר הולדתו, אמסטרדם. "כשאתה מסתובב בווטרלופליין", הוא אומר, "אין לך מושג שאתה נמצא במרכז הרובע היהודי לשעבר. הם קוראים לזה רובע התרבות היהודי, אבל למעט שורת טקסט חרוטה בקרקע ליד בית היתומים של הנערים היהודים לשעבר, אתה לא רואה כלום ולא יודע כלום על ההיסטוריה של מקומות אלה ואחרים. כעת התחלתי לעסוק בזה".
