בסוף חודש מאי הלך לעולמו חיים רות, מראשוני יושבי הראש של עמותת מרכז אלה, והוא בן 90. חיים, יליד אמסטרדם, נולד ב-1932 והגיע לארץ ב-1949. הוא למד כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, ועבד כעובד מדינה בכיר במשרד המסחר וכיועץ פיננסי לבנק הבינלאומי. חיים רות היה איש של עשייה, שעמד בחזית יוזמות חברתיות לשיפור החברה. חלק מהיוזמות הללו היו קשורות לשואה.
לני וסלי, שהייתה מנהלת מרכז אלה בסוף שנות השמונים, מספרת: "הזיכרון הכי משמעותי שלי מחיים רות הוא כששמענו בפברואר 1989 שפרדיננד אאוס דר פוטן ופרנץ פישר, שני פושעי מלחמה גרמנים שהיו אחראים יחד לרדיפת היהודים בהולנד, ישוחררו. החלטנו כארגון מיד להפגין. ערב קודם התקשרתי לכל חברי ההנהלה ולחיים כמובן, ושאלתי אם כל אחד יהיה מוכן להתקשר ולגייס עוד 10 אנשים. זה עבד. הופיעו הרבה אנשים.
"הקמנו שולחנות ארוכים על המדרכה הרחבה מול שגרירות הולנד לשעבר בתל אביב. באותו בוקר שאל חיים רות את 32 הספרים מ'יד ושם', המכילים את שמותיהם של כל 107,000 ההולנדים שנרצחו. שמנו אותם על השולחנות. מפגינים, כמו גם עוברי אורח שהיו סקרנים לדעת מה אנחנו עושים, התחילו לדפדף בו ולהקריא שמות בקול. הייתה לזה השפעה עצומה. לשמוע את השמות, גיל הקורבנות, המקום בו הם נרצחו, נוגע בך מאוד. עמד שם גם אמבולנס, למקרה שאנשים יחושו חולשה.
"בעקבות זאת הקים חיים את המיזם 'לכל איש יש שם'. אנחנו ממשיכים לדבר על שישה מיליון קורבנות, הוא אמר, אבל אולי צריך להתאים את המספר ולהוציא את הקורבנות מאנונימיות. לכל אחד מששת המיליונים היו חיים והם ייצגו עולם שלם. לאף אחד מהם אין קבר. על ידי קריאת השמות בקול רם, אנחנו שומרים על הזיכרון שלהם בחיים. הטקס הזה הפך כעת לחלק סטנדרטי בהנצחת זיכרון השואה, בכנסת, במוסדות ממשלתיים שונים, וגם בטקס הזיכרון השנתי של מרכז אלה".
שנה קודם לכן, ביוני 1988, נחשפה ביוזמת חיים רות ב'יד ושם' אנדרטה לכבוד 'ניולנדה', הכפר הקטן בדרנטה שבו הסתתרו מאות יהודים מאז 1942. גם חיים רות הובא לכפר זה ב-1943 ושרד את המלחמה בחוות אנטון ואליידה דייסקר.
את מבצע ההצלה בניולנדה הובילו חברי המחתרת ארנולד דאוס ויוהנס פוסט, חקלאי מקומי וחבר מועצה. הם וכל שאר תושבי ניולנדה זכו להכרה אישית על ידי 'יד ושם' כחסידי אומות העולם. אבל חיים היה מודע היטב לכך שחבר מחתרת שלישי היה מעורב בהצלתו: היהודי מקס ליאונס, שבעצמו גם הסתתר בניולנדה, התחזה לפרוטסטנטי, למד את הניב המקומי והתמסר לחלוטין לעבודת המחתרת. הוא סיכן בכך את חייו יומם ולילה. ליאונס לא זכה מעולם להכרה על עבודת המחתרת שלו. על פי ההנחיות של יד ושם, יהודים אינם זכאים להכרה כ'חסידים'. שם לא צלח חיים בשכנוע. הוא הקים יחד עם אחרים את 'יהודי מציל יהודים '(JRJ) , ועדה להכרה במצילים יהודים.
"חיים היה הכוח המניע, הוא הגה את רעיון הוועדה", אומרת חנה ארנון, חברת דירקטוריון RJR . בתחילה, חיים פנה ליד ושם עם הרעיון שלו אך הם לא רצו שם שום קשר להכרה במצילים יהודים. אבל לפעילות שלנו הייתה השפעה, לאט אבל בטוח. התערוכה המחודשת של יד ושם כוללת תערוכת קבע המוקדשת למצילים יהודים, ולפני מספר שנים התמקד יד ושם בנושא 'מצילים יהודים' בהנצחת השואה.
"בנוסף יצא אלן שניידר, מהמרכז העולמי 'בני ברית' בירושלים, למסלול חדש בזכות חיים. בטקס הזיכרון השנתי של 'בני ברית' ושל קרן קיימת (קק"ל), מוענקים כעת אותות הוקרה למצילים יהודים. מנהג זה אולי התחיל באיחור, אך בינתיים מאות מושיעים יהודים זכו לכבוד. זו עבודתו של חיים".
ב-1999 הדליק חיים רות את אחד משישה נרות הזיכרון בטקס הזיכרון לשואה ביד ושם, וביום העצמאות 2001 היה אחד משישה מדליקי המשואות בהר הרצל. בשנת 2014 זכה חיים בפרס מיד ושם על מפעל חייו. לחצו כאן לעדותו של חיים רות.
