שאלות קיומיות

רוזי נועם, עו"ס ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מטפלת באזור המרכז: "בימים הראשונים של המלחמה פגשתי בקליניקה תחושה של כאוס, חרדות יומיומיות, חלומות קשים על חטיפות ועל טנדרים לבנים. היה גל של אנשים שהאירועים החזירו אותם לטראומות האישיות שלהם, ובהמשך התחילו לעלות שאלות קיומיות כמו – האם כדאי לי להיכנס להיריון השנה? מה זה אומר להביא ילד לעולם הזה? איך אנחנו כהורים נספק לו ביטחון? היה הרבה כאב בקליניקה השנה, הרבה אובדן, תחושות של 'איך בכלל קמים מזה, מה הטעם לחיים'.

"שמתי לב לכך שהרבה מטופלים הוציאו רישיון לנשק ומגיעים לקליניקה עם אקדחים. השבוע הגיעה מטופלת עם אקדח. זו חרדה קיומית ממש, תחושה שזה יכול לתפוס אותי בכל מקום ואני צריכה להגן על עצמי, על הבית שלי".

כולנו באותה סירה

נורית שדה, עו"ס ופסיכותרפיסטית, מטפלת באזור השרון: "מאז שפרצה המלחמה, בעצם כולנו באותה סירה. כולנו חווים את אותה המציאות וכולנו שותפים בזה, ואין לי מטופל אחד שלא דיבר על המצב. זה יוצר תחושה של אחדות והבנה ביני לבין המטופלים, וזה גם מאפשר לי לתת דוגמאות אישיות מתוך הניסיון שלי. למשל כשמישהו מספר שהוא מתקשה להירדם בלילה, אני יכולה להגיד – נכון, גם לי זה קרה כשנחשפתי בטעות לתמונה מזעזעת והתקשיתי לישון אחר כך. זה מאפשר לי לתת ולידציה מהמקום שלי, לנרמל את הדברים ולייצר מודלינג. יש בזה משהו מקל: אין לי צורך במסכה, אני לא צריכה להסתיר את הקשיים שלי, ובחלק מהמקרים אני אפילו מרגישה שמצופה ממני להתייחס לזה.

"במהלך השנה גיליתי שגם המטופלים וגם אני מנסים להרים את הראש מעל המים, למצוא משאבים זמינים למילוי מצברים ולעבוד על המשמעויות הקטנות של היומיום. הרבה מטופלים סיפרו על דברים קטנים שמילאו אותם: פרח פורח, מוזיקה ברדיו, כיף עם הילדים. גם לי זה עזר, לתת משמעות לדברים הקטנים".

כמה אנשים יכולים לספוג

שני רוטנברג, פסיכותרפיסטית, מטפלת באזור המרכז: "טיפלתי לאורך השנה באנשים שהיו במסיבת הנובה, בחיילי מילואים ובאנשים שנחשפו במסגרת תפקידם למידע מאוד קשה. הופתעתי מהכוחות שהיו בהם ומהיכולת שלהם לספוג עד שהם אומרים די. הגיעו אלי מטופלים שעברו חוויות קשות במשך תקופה ארוכה והיו להם תסמינים די ברורים של טראומה, כמו חלומות ופלאשבקים. חלקם הגיעו אלי אחרי כמה חודשים טובים, כשהאדרנלין ירד והם התחילו להבין שמשהו לא בסדר. אנחנו נוטים לפעמים לנרמל את זה: כל רעש מקפיץ אותי, ברור, כי היו אזעקות. אבל זה לא אמור להיות ככה, אפשר לטפל בדברים האלה. אני ממש רואה את ההקלה שמגיעה עם הטיפול.

"זו תקופה קשה, אבל אני מסתכלת על משפחות החטופים ואומרת לעצמי – אם להם יש את הכוח, אז מי אני. גם הילדים שלי נותנים לי השראה: הבוקר הייתה אזעקה ומיד אחר כך הם אספו את עצמם, התארגנו והלכו לבית הספר. החיים ממשיכים, צריך להמשיך איכשהו".

כל תגובה היא נורמלית

דניה רותם, עו"ס ופסיכותרפיסטית, מטפלת באזור עמק חפר: "אני מתמחה בטיפול בנפגעי טראומה, ולאורך השנה טיפלתי בחיילי מילואים, חיילים משוחררים, שורדי מסיבת הנובה ואימהותיהם, אבות שנסעו להציל את הילדים שלהם מהמסיבה, תושבי העוטף ושדרות וגם אזרחים "רגילים". שום דבר לא הכין אותנו, המטפלים, לשנה הזאת. עד המלחמה רוב הטראומות שטיפלתי בהן נבעו מאירועים שהסתיימו, ואילו בשנה הזאת אנחנו עדיין בתוך המלחמה וחלק גדול מהטיפולים מתמקדים במניעת פוסט טראומה.

"אחד מהקשיים הבולטים השנה הוא להשאיר את המטופלים בטיפול. אנשים שחוו טראומה לא תמיד מתמידים, לא תמיד יש להם את הכוחות להגיע, וחלק גדול מהעבודה שלי זה לנסות להחזיק אותם, ולו בגלל שלפעמים קשה להם לצאת מהמיטה. יש לי מטופל שורד נובה שממש 'חיזרתי' אחריו, שיגיע, שיקום מהמיטה, שיבוא. רבים מהמטופלים נבהלים מהתופעות, חושבים שככה הם ירגישו תמיד ואומרים משפטים כמו – אני לא מכיר את עצמי, מי אני. חלק גדול מהטיפול זה להרגיע ולנרמל את מה שהם מרגישים, להסביר שכל תגובה היא נורמלית במצב שהוא לא נורמלי. חלק מהטיפול זה לחזק ולתת תוקף. לשמחתי יש מטופלים רבים שמצליחים להגיע ולהיעזר, והשיפור אצלם ניכר".

תחושת המוגנות נסדקה

עדילי פרי, עו"ס, מנחת קבוצות בשילוב אמנויות ומטפלת CBT, מטפלת באזור חיפה, קריות ועמקים: "אם בעבר היינו מדברים על זה שיש מקום בטוח שאפשר לחשוב עליו ולדמיין אותו, היום אנחנו כבר לא מדברים במונחים האלה, מדברים על 'מקום נעים', כי תחושת המוגנות נסדקה. בימים הראשונים של המלחמה עלו הרבה סיפורים קשים, והטיפולים התמקדו בעיקר בשחזור הטראומה והבניית הסיפור כך שיתקבל באופן ברור ובלי 'חורים'. אחר כך החלה ההתמודדות עם ההשלכות: מטופלים רבים, במקביל לאובדנים הקשים שהם חוו איבדו גם את הקהילה, את הבית, ונותרו בלי אופק ובלי ודאות. בשלב הזה התחלנו לבנות את הבסיס החדש, להבנות איזשהו לוח זמנים בחיים החדשים שנוצרו ובעיקר להתחבר למשאבים האישיים, למשל להיזכר במצוקות שהם הצליחו להתגבר עליהן בעבר ולנסות למצוא שוב את המקום הזה בתוכם. הייתה הרבה עבודה על ויסות, נשימות, הרפיה, מדיטציות, מיינדפולנס וגם הרבה הוקרת תודה על היש.

"טיפלתי בין השאר בעובדי מערכת הבריאות, שרגילים להיות מאחורי הקלעים ולתת עזרה לאחר. במסגרת תכנית של משרד הבריאות ניתנה להם הזדמנות לקבל טיפול במרכז אלה, וזו הייתה הזדמנות עבורם לשים את עצמם ואת הצרכים שלהם במקום הראשון. היו רגעים מאוד מפעימים בטיפולים האלה, כשמטופלים שיתפו בפעם הראשונה דברים מאוד משמעותיים שהם מעולם לא שיתפו. פתאום הייתה להם לגיטימציה לטפל גם בעצמם. אציין שהמטופלים תורמים לי לפחות כמו שאני להם אם לא יותר, ומהווים עבורי השראה למציאת החיוניות והגברת הטוב ביום יום".

ערך אחר לחיים

נעמי שוורץ פרידמן, מטפלת בפסיכודרמה (MA טיפול באמנויות), מטפלת ורכזת הפניות באזור ירושלים: "אני מרגישה שבשנה הזאת, כשחטופים רבים עדיין בשבי, המטופלים עסקו הרבה בערך החיים. לא היה מטופל אחד שלא העלה את הנושא ושאל, למשל, איך אני יכול להמשיך כרגיל, איך אני יכול לשמוח. יש אנשים שזה גרם להם להימנעות מהתמודדות עם הקשיים של היומיום ואפילו לתקיעות, כי איך אפשר להתחיל לימודים או לשבת עם חברה לקפה וסתם לדבר ולחייך, כשאהוב נרצח או חטוף, או כשהבן בלחימה. לעומת זאת יש אנשים שלקחו את זה למקום של עשייה – 'אני לא אתן להם לנצח, אנחנו חייבים להמשיך לחיות כמה שאפשר.'

"חוויתי את המלחמה תוך כדי הריון, כך שפחות 'קפצתי ראש למים' כהרגלי, ידעתי שאני מוגבלת בזמן עד הלידה כך שלקחתי בעיקר טיפולים קצרי טווח כי עם כל מה שקרה, בהתחלה ממש פחדתי על ההיריון והייתי מאוד זהירה. לאט לאט הרגשתי שאני חזקה יותר והתינוקת גדולה יותר וכן הרשיתי לעצמי לבחור כמה מטופלים מגוונים ומקרים מורכבים. התקופה הזאת הייתה מאוד מעניינת ומשמעותית עבורי, עבדתי עם מטופלים שחוו את אירועי המלחמה באופן ישיר ועברו דרכי דרך מוקד הפניות לא מעט סיפורים ששמענו בחדשות. עבדתי ממש עד הרגע האחרון, בין הצירים הראשונים לבין הלידה, כדי להספיק לסגור את כל הקצוות. לא הייתה חסרה עבודה השנה".

המלחמה הביאה את האנשים לנקודת קצה

טניה לבריננקו, עו"ס קלינית, רכזת פניות ומטפלת באזור רחובות: "בנוסף לעבודתי כמטפלת, אני עובדת גם כרכזת פניות – כלומר אני הראשונה שמדברת עם אנשים שפונים אלינו ומבקשים טיפול, מבררת מה הם צריכים ומתאימה להם את המענה. רוב הפניות שקיבלתי בשנה האחרונה הגיעו על רקע המלחמה: צעירים שורדי נובה, בני משפחה שלהם, אנשים שאיבדו חברים ועוד. בחלק גדול מהשיחות אנשים מספרים לי שהם רצו לגשת לטיפול עוד לפני המלחמה ולא מצאו לזה זמן, ועכשיו הם הבינו שזה חיוני. המלחמה הביאה את האנשים לאיזושהי נקודת קצה, למצב בו הם מרגישים שהם חייבים טיפול. בניגוד לעבר, הרבה מהפונים הם גברים, שמתארים את עצמם כאנשים חזקים שיודעים לפתור בעיות ולהתמודד עם דברים לבד, אבל מרגישים שעכשיו הם צריכים עזרה מקצועית.

"קצב הפניות בשנה האחרונה גדל במאות אחוזים, וגם התוכן של הפניות השתנה – במהות, במורכבות, בכמה עמוק הדברים יושבים אצלנו בנשמה. אנחנו חברה פצועה. לפעמים כשאנחנו נפצעים אנחנו מוצפים באדרנלין ולא מרגישים את הכאב, אבל כשעובר זמן אנחנו שמים לב לפצע והוא מתחיל מאוד לכאוב. אני חושבת שאנחנו עכשיו בשיא הכאב, אבל עצם העובדה שאנשים פונים לטיפול ומבינים שהם צריכה עזרה, זה מעודד".

‍