חג הפסח עתיד לפגוש אותנו השנה במקום שסוע, מורכב ומבלבל לכל אזרח ואזרחית החיים במדינת ישראל. במקום הזה, אני בוחרת לראות בשמו השני של החג, חג החירות, כמצפן המורה לי להתכנס מעט פנימה ולקחת את דרגות החופש להרהר במציאות לה אני שותפה, מתוך עולם המושגים הזמין לי, זה המשרת אותי בשגרת יומי המקצועית. אשתף מעט ממחשבותיי ואדגיש כי מדובר בניסיון הפרטי שלי לסדר את הרהורי לבי ואף רוצה אני להאמין שבתוך המציאות הפוסט מודרנית לה אני שותפה, אובייקטיביות קיומית חד משמעית אינה בכלל אפשרות העומדת על הפרק.
אתחיל בכך שמחשבותיי הצטרפו כ"כינור שני" לתחושות ששמתי לב שמתחילות לפעפע בתוכי. אלו כללו ירידה במצב הרוח, דאגה, עצבנות, חוסר יציבות, "דריכות", חוסר אמון, ומתח בין רצון להתנתק ולא לשמוע על המתרחש לבין רצון להשיג הבנה באמצעות קבלת מידע (באופן כמעט אובססיבי) על כל שמסביב. מהיכרותי את עולם הטרמינולוגיה והסימפטומטולוגיה הקשורה לטראומה, שאלתי את עצמי – האם אנו עומדים בפני טראומה לאומית? מהי בכלל טראומה לאומית, והאם מה שמתרחש כעת עונה בכלל על הקריטריונים של טראומה (בהיבט הנפשי)?
טראומה נגרמת בשל פגיעה בנפש, לרוב בעקבות אירוע המאיים על שלמותו הפיזית והנפשית של אדם. לרוב, הסיטואציה הטראומטית היא בלתי צפויה, מלווה בתחושה של מצוקה וחוסר אונים (כמו אין מספיק מסוגלות להתמודד במשאבים הקיימים והזמינים) ומעוררת תגובות פיסיות, רגשיות, קוגניטיביות והתנהגותיות רבות. לסיטואציה הטראומטית פוטנציאל לערער תפיסות ו/או הנחות עולם (בתוך כך, גם על היכולת לתת אמון במישהו או משהו אחר מלבדי) ולהשפיע על תפיסה ודימוי עצמי.
מכאן, נשאלת השאלה האם המציאות הנוכחית יש בה בכדי לאיים על השלמות של מדינת ישראל – זו הקיומית וזו המהותית. ברמה הקיומית, השיח כיום טומן בחובו שאלות דרמטיות בהקשר לביטחון (מבפנים ומבחוץ) וכלכלה. אנו עדים לריבוי מקרי הרצח, תאונות הדרכים ואף התאבדויות. בכלי התקשורת מתריעים כי אויבינו מזהים את המשבר הנוכחי כהזדמנות וכי בזירה הבינלאומית שמה הטוב של ישראל נסדק. משקיעים מושכים ידם מעסקים ישראלים ובעלי עסקים מעבירים את הונם מחוץ לגבולות המדינה. ברמה המהותית שיטת הממשל עומדת על הפרק. המסגרת המדינית מתכתבת בהכרח עם השייכות והזיקה, והיא בהכרח משפיעה על התפיסה והערך של כל פרט המשתייך לה. זוהי העת בה אנשים שואלים את עצמם שאלות כמו: "לאיזו מן חברה אני רוצה להשתייך?", "עם אילו ערכים אני מוכן/רוצה להזדהות"? בעצם העיסוק בשאלות אלו יש בכדי להצביע על משבר אמון, והיה זה אריקסון ששייך את המשבר של "אמון מול חשדנות" לשנת החיים הראשונה של התינוק ואף הוסיף שבתהליך ההתגברות עליו מושגת המעלה הפסיכולוגית החשובה: התקווה. המקום ה"קדוש" אותו מאיימת הטראומה להכחיד. שמו ה"קדוש" של המנונה של מדינת ישראל.
אל החזית המשברית הנוכחית אנו נקלעים לאחר ש"השתלטנו" על חזית קודמת, הלא היא הקורונה. מערכה זו, אף שהיא מאחורינו במובן הכרונולוגי, לחלוטין נותנת עדיין אותותיה במובן הפסיכולוגי. רוצה לומר, כוחותינו אמנם במותנינו (בכל זאת במדינת ישראל עסקינן) – אך לא כ"תמול שלשום". אנו מותשים יותר, שחוקים יותר, חלון הסבלנות והסובלנות שלנו הצטמצם ואנו כמהים ליציבות מתמשכת, רציפות לוגית ופניות להתפתחות והגשמה.
בעידן זה שטומן בחובו חוסר וודאות רבה, כאשר עולות מחשבות באשר ל"מה יוליד יום?" המלצתי לנו היא לבחון עם עצמנו מהן "תחנות העגינה" שמסבות את הביטחון וההגנה (במקום של האיום), שמעצימות את ה"יש" (במקום של ה"אין"), שמחזירות את השליטה (במקום שהיא נלקחת או נעדרת) ושהופכות אותנו למשפיעים (להבדיל ממושפעים). על מנת לצלוח את התקופה הזו ב"כל ישראל ערבין זה לזה", עלינו לעבוד בלהרחיב את הקיבולת שלנו לשאת מורכבות, מתח דיאלקטי וריבוי דעות. ההיסטוריה לימדה אותנו בדיוק את זה בהקשרים שונים: פוליטיים, דתיים, תרבותיים, חברתיים ועוד. ברוח החג, אני אמשיך להחזיק בתקווה שעוד לא תמו כל פלאינו, שהימים שלפנינו עוד יהיו נכונים ושנהיה כולנו בני חורין בהווייתנו, בדעותינו ובארצנו.
