בסוף נובמבר פורסם כי יעלה כהן, המנכ"לית המשותפת של מרכז אלה, תפרוש מתפקיד הניהול החל מה-1 בינואר 2022. בני לייזר יהפוך למנכ"ל הארגון, כאשר על התפקידים המקצועיים במקומה של יעלה תהיינה אחראיות צוות הניהול הבכיר החדש: מרינה שטרק, רונה אקרמן ומרגו מויאל. מרינה תהיה אחראית על המכון הטיפולי כמנהלת קלינית, רונה אקרמן תוביל את תחום הליווי הרוחני, התערבויות בשעת משבר וחוסן, ומרגו מויאל תוביל את תכנית מרכזי הסיוע.
יעלה, מרכז אלה כיום במצב טוב מאוד. יותר מ-7500 מטופלים, 315 קבוצות, חמישים אנשי צוות, כמעט ארבע-מאות פרילנסרים, קבוצות יעד חדשות ואתגרים חדשים. למה החלטת לפרוש?
יעלה: מצבו של הארגון אכן מצוין ואני בטוחה שאף יוסיף ויצליח ויתפתח. אבל השותפות שלי בהנהלה הביאה מלבד הרבה כיף וסיפוק, גם עומס רב שגבר עם השנים. כל שנה זהו פאזל; צריך לשמור על הארגון פעיל ומצליח ולאחוז בכל הקצוות. במיוחד בתקופת הקורונה היינו צריכים לעבוד קשה מאוד. אחרי שבע עשרה שנים, אני חושבת שהגיע הזמן לקחת צעד אחורה, להעביר את ההנהגה לאחרים ולהתמסר שוב למקצוע שלי שאני כל כך אוהבת. אני אטפל ואדריך, ואשאר אחראית על הקהילה ההולנדית באלה".
למעשה, יעלה התכוונה להגיע לישראל רק לשנה ורצתה ללמוד עיצוב פנים. אך זמן קצר לאחר שהגיעה לתל אביב, הכירה יעלה את בן זוגה, אבי, והחליטה להישאר. מכיוון שהטכניון בחיפה נראה לה פתאום רחוק, היא החליטה ללמוד עבודה סוציאלית. אחת מעבודותיה הראשונות הייתה בבית יוליאנה.
יעלה: "בית יוליאנה היה עבורי חווית למידה טובה מאוד. אפשר לומר שהדיירים גידלו אותי. מהם למדתי מה המשמעות של להזדקן, של דמנציה, איזו השפעה יש למלחמה עליהם ומה הצורך של הקשישים. למדתי מהם איך זה כשמישהו רוצה לפעמים להחזיק לך את היד, כי מגע פיזי כבר לא מובן מאליו כשאתה זקן, ועל הבדידות אליה מגיעים הקשישים בזקנתם.
בבית יוליאנה גם למדתי שחשוב כמטפלת להתאים את עצמך לקהל היעד, להכיר את הנורמות והערכים, להבין מה קורה בתוך קהילה כזו. בית יוליאנה היה גם המקום בו חוויתי פעמים 'ראשונות' רבות. כך התמודדתי לראשונה עם מותו של תושב. היה לי קשה, אבל עבור הצוות והתושבים זה היה עניין שבשגרה. הייתי צריכה להתרגל לכך".
לאחר שלב ביניים של שנתיים בחברת סיעוד לגיל השלישי, הצטרפה יעלה ב-1998 למרכז אלה, אז ארגון קטן עם פחות מעשרה אנשי צוות ובאותה תקופה אף ללא משרד. היא הפכה למטפלת, עברה הכשרה בעבודה קבוצתית ולקחה אחריות על העבודה הקהילתית ההולנדית. בנוסף לטיפול הנפשי בניצולים, הוקמו קבוצות חברתיות-תרבותיות רבות ורשת של מתנדבים, ואורגנו טקסים ליום השואה ואירועים ארציים נוספים.
יעלה: "בשלב מסוים הגענו לנקודה בה היינו צריכים להחליט לאן אנחנו רוצים להגיע עם העמותה. זה היה בטוח ש"אלה" תמשיך להיות שם עבור ההולנדים, עד ההולנדי האחרון בישראל. יחד עם זאת, היינו צריכים להבטיח את יציבות העמותה מבחינה כספית, ורצינו גם להשתמש בניסיון ובידע שלנו עבור אחרים. לכן בשנת 2004 שינינו את התקנון ופתחנו את עצמנו לכל החברה הישראלית. מאז הגדרנו בבירור היכן טמונות החוזקות שלנו והמשכנו לצמוח. בשנת 1979 הפכנו לארגון הראשון בישראל שהעניק תמיכה רגשית לניצולי שואה. יותר משלושים שנה לאחר מכן, הפכנו לארגון הציבורי הראשון שמתמחה בטיפול נפשי באובדן ושכול.
באיזה הישגים שלך את גאה במיוחד?
יעלה: "אלה הוא ארגון מאוד גמיש. שמנו לב לזה גם בתקופת הקורונה. תוך זמן קצר מאוד עברנו כולנו לטיפול מקוון ובמסגרת העבודה החברתית והקהילתית מצאנו צורות תמיכה חלופיות כמו קו הסיוע הטלפוני, קבוצות זום ופרויקט הקורונה לתמיכה בבני משפחה שאיבדו קרוב כתוצאה מקורונה. צריך להפיץ באופן אישי את יכולת הגמישות הזו. תמיד הרגשתי שכמנהלת אני צריכה לתת דוגמה אישית ולנסות בעצמי את מה שאני מבקשת מהצוות שלי.
מרכז אלה הוא גם ארגון המעודד את אנשי הצוות ללמוד, לפתח את עצמם, לקבל הכשרה נוספת, לעבור קורסים ולהעביר את הידע הנלמד אחד לשני. במהלך השנים, אני עצמי השלמתי את התואר השני בעבודה סוציאלית והלכתי לבית ספר לפסיכותרפיה. התפתחות אישית ומקצועית חשובה מאוד ב'אלה'.
לבסוף, יש את האווירה בצוות. עמיתים רואים זה את זה יותר מאשר את בני משפחתם. שמונה או תשע שעות ביום חולקים יחד חדר או נפגשים בפינת הקפה. לכן תמיד מצאתי שחשוב שהקשר ההדדי יהיה טוב. במיוחד בארגון רב-תרבותי כמו שלנו זה לא קורה במקרה. צריך להשקיע בזה זמן ומחשבה.
איך אתה רואה את עתידו של מרכז אלה?
"טוב מאוד! קודם כל, יחליפו אותי שלוש נשים מוכשרות, מקצועיות ויצירתיות, יש לנו ועד מנהל פעיל, ובני כמובן יישאר בראש, עם כל ההתלהבות והאנרגיה שלו. ב-17 השנים שעבדנו יחד, בני ראה הזדמנויות פעמים רבות לפני שאני ראיתי אותן וזה עתיד להישאר.
במונחים פרקטיים, מחכות לנו שתי יוזמות חדשות נהדרות. המשרד לשוויון חברתי פותח יחד איתנו פיילוט לטיפול בקשישים הזקוקים לסיוע נפשי. בשל תקופת הקורונה, רבים הבינו כמה חשוב להציע עזרה לאנשים שמתקשים, כולל הממשלה, והפרויקט הזה דוגמא לכך. כמו כן, נפתח מכון טיפולי לאוכלוסייה הערבית בישראל. במהלך העשור האחרון צברנו ניסיון רב בתמיכה בקורבנות בקהילה הערבית, וכעת אנו רוצים להרחיב אותו לכלל האוכלוסייה".
הצורך בטיפול גדל, והמטפלים עמוסים מאוד. גם של מרכז אלה. כיצד הדבר ייתכן?
"בישראל אנחנו חיים עם מצב ביטחוני קשה שגורם לאנשים לחרדות וגורם ללחץ רב, וגם המגיפה מקשה על אנשים ברחבי העולם. אבל אני חושבת שבכל מקרה, החיים מביאים איתם חוויות קשות ומסובכות ורק לעתים נדירות החיים קורים מעצמם. לקויות למידה, מחלות, הפלות, תאונות, גירושים, אבטלה, יש כל כך הרבה אובדן.
היום הקליניקה מלאה בצעירים שמצפים להנאה ולסיפוקים מידיים, שחושבים שהם יהיו וצריכים להיות תמיד מאושרים. אבל לא, החיים לא תמיד מהנים. אתה צריך לעבוד קשה כדי להרגיש טוב עם עצמך. אתה צריך להשקיע אנרגיה בעבודה שלך, ביחסים שלך עם בן או בת הזוג ובקשר שלך עם חברים, וגם אז רגעי האושר הם לפעמים מעטים.
למטפלים יש מקצוע חשוב מאוד בעיניי. בכל פעם שאני פוגשת מטופל חדש, אני מוצאת את זה כל כך מיוחד שמישהו רוצה לספר לי, אדם זר, את אשר על ליבו. לספר למשהו שמקשיב וחושב בלי דעות קדומות, בלי שיגיד לך מה לעשות. לשבת ביחד, לדבר, לחשוב בקול רם, לשאול שאלות על השפעות של חוויות או מערכות יחסים מהעבר, ומה אתה יכול ורוצה לעשות עם זה. בזה אתמקד באופן מלא בשנים הקרובות".
