בשנה האחרונה, מספר מקרי הרצח בחברה הערבית הגיע לשיאו. הפרופיל של הנרצחים והנרצחות הפך למגוון: גברים, נשים, נערות, ילדים וקשישים. חלקם עבריינים המוכרים למשטרה, וחלקם היו אלמונים ואלמוניות שנורו בשוגג רק כי נקלעו למקום הלא נכון בזמן הלא נכון. דבר אחד משותף לכולם: הסיכוי שמקרה הרצח שלהם יפוענח קטן ביותר. לפי הפרסומים, רק 22% ממקרי הרצח בחברה הערבית מפוענחים, לעומת כ-77% בחברה היהודית.
ההליך המשפטי מסייע בעיבוד הטראומה
לצורך התנהלות תקינה של החברה והמדינה, קיימת חשיבות רבה לקיומו של הליך פלילי. הליך זה משפיע גם על תהליך ההתמודדות של המשפחות: למרות היותו מייגע ותובעני, פתיחת ההליך מרגיעה את המשפחה ומשפיעה על יכולתה לעבד את האבל ואת הטראומה. המשפחות מרגישות שיש כתובת, שיש צדק ושיש הכרה בפשע שהתבצע ובשכול שלהן.
מרכזי הסיוע שמרכז אלה מפעיל עבור משרד הרווחה, מטפלים במשפחות שחוו אובדן פתאומי כתוצאה מרצח, התאבדות ותאונות דרכים. במסגרת תפקידי כעו"ס במרכז הסיוע בכפר כנא, אני מלווה את בני משפחתו של עמאר בן ה-4 שנרצח מכדור תועה בגן משחקים בכפר, בזמן ששיחק בשמחה עם בני דודיו תחת עיניה הפקוחות של דודתו. משפחתו של עמאר המטופלת במרכז הסיוע היא אחת הבודדות ש"זכו" לפיענוח הרצח, לכאורה. הוגש כתב אישום, וכעת המשפחה נדרשת להתמודד עם הליך משפטי מייגע ומתוקשר.
אנחנו זקוקים לך לידינו
זה התחיל משיחת טלפון מרגשת שקיבלתי ממוחמד, אביו של עמאר. בקול נרגש, מלא עצב ותקווה, הוא בישר לי: "נארימאן, מחר מגישים כתב אישום כנגד הרוצח של בני. אנחנו זקוקים לך לידינו בבית המשפט". הפנייה האישית והנרגשת לא השאירה מקום להתלבטות: מחר אני איתם.
למחרת בחצר בית המשפט, שעה קלה לפני פתיחת המשפט, עיתונאים וסקרנים רבים התנפלו על בני המשפחה השכולה וביקשו לשמוע את תחושותיהם ולקבל את תגובותיהם. בני המשפחה עמדו כאובים ודומעים, החזיקו את תמונת בנם הנרצח וזעקו כדי שכל העולם ישמע את סיפורם המזעזע. כבר ברגעים אלה הרגשתי את חשיבות תמיכתי במשפחה, ונצמדתי אליהם עד לתום הדיון.
ככל שחלף הזמן, חוויתי ביחד איתם את הקשיים הרבים – החל מהתמודדות עם עיתונאים, דרך מפגש עם עורכי הדין במהלכו הם נדרשו לשמור על איפוק ועל כללי התנהגות נאותים בבית המשפט, ועד המפגש הראשון עם הנאשם ועם עורכי הדין שלו שמנסים להגן עליו בקור רוח מקומם. התמודדויות אלה העצימו והציפו מחדש את תחושות הכעס, הזעם, התסכול והכאב.
מילה מנחמת
תפקידי ברגעים מורכבים אלה היה לגשר בין הצורך של המשפחה, החשוב גם כחלק מהתהליך הטיפולי, להוציא את כל הכעסים והתסכולים ולא לשמור אותם פנימה – לבין הצורך לשמור עליהם רגשית ופיזית, כך שלא יחרגו מגבול ההתנהגות המקובלת בבית המשפט. את הגישור הזה ביצעתי ברגישות, באמפתיה ובאכפתיות על ידי ביצוע פעולות קטנות אך משמעותיות שכללו, בין היתר, טיפול בקבלת אישור מהשופט לבני המשפחה להכניס את תמונת בנם לאולם בית המשפט; איתור בני משפחה נוספים והצמדתם לכל אחד מבני המשפחה המצומצמת של עמאר כדי שלא ירגישו בודדים ויקבלו תמיכה בכל רגע נתון; ערנות מרבית לשפת הגוף של בני המשפחה אשר הביאה להתערבות במידת הצורך אם בטפיחה על שכם ואם במילה מנחמת, וגם קרקוע ותרגולי נשימה ביחד איתם ברגעי מצוקה.
בני המשפחה הודו לי על היותי איתם, על התמיכה שקיבלו, והבהירו עד כמה היא הייתה משמעותית מבחינתם. מאז, הקשר והאמון עם בני המשפחה התחזק מאוד, מה שתרם משמעותית להתקדמות התהליך הטיפולי בעיבוד הטראומה והאבל עבור כל אחד מהם.
למרות שאין לנו כעובדים ועובדות סוציאליות תפקיד פורמלי ומרכזי בהליך המשפטי, יש לנו תפקיד חשוב ומשמעותי בהכנה, בליווי ובתמיכה במשפחות לקראת ההליך המשפטי ובמהלכו. שיתוף הפעולה עם עורכי הדין שמלווים את המשפחה בנושאים המשפטיים נותן מעטפת של תמיכה וליווי שמחזקת את המשפחה ומסייעת לה בתהליך ההתמודדות עם הטראומה.
.jpg)
