אובדן של הורה, אח או דמות קרובה מהסביבה המידית הוא אירוע קשה ומשנה חיים עבור ילדים. כעובדת סוציאלית שעוסקת בתחום במרכז הסיוע, אוכל לומר בכנות שזה אחד הנושאים הקשים ביותר להכלה ולעיבוד, ואחד מהנושאים שפוגשים כל אחד מאיתנו ישירות בבטן הרכה, משחררים את מאגרי העצב והבכי, וסודקים אצלנו את כל ההגנות.
לילדים יש כוחות
ממחקרים שעקבו אחר תגובת והתנהגויות של ילדים אחרי אובדן נמצא שכ-80 אחוז מהילדים שחוו אובדן של אדם קרוב חוזרים אחרי זמן מה לתפקוד רגיל בבית הספר ומצליחים להתמודד. זה נתון סטטיסטי חשוב ומעודד שמראה שלרוב הילדים יש כוחות וחוסן רגשי, ושכשניתנת להם התמיכה הנכונה, יש בכוחם לעבד מוות של אדם אהוב ולהמשיך בחייהם למרות העצב והקושי, למרות שחייהם לא יחזרו להיות כשהיו.
חשיבותו של התיווך
מה שמייחד התמודדות של ילדים עם אובדן ומבדיל אותה מהתמודדותם של מבוגרים, הוא התלות של הילדים במבוגרים הקרובים להם והעובדה שלעיתים הם מאבדים אדם שהיה אחראי על הרבה רבדים של קיומם הפיזי והרגשי. בנוסף, הילדים תלויים במבוגרים כדי להתגבר על המשבר ולהתמודד עם האובדן, ולכן דמויות המבוגרים שנשארות בחייו של הילד והאופן בו הן מתווכות לילד את המוות, חשובות מאוד ומנבאות אם ההסתגלות של הילד תהיה טובה בהמשך.
לרקום מחדש את סיפור החיים
במסגרת העבודה במרכז הסיוע אני פוגשת את המשפחות בדרך כלל בסמוך לאובדן הפתאומי כאשר חוויית האבל טרייה ופועמת. במהלך המפגש אני מזמינה את המשפחה לשיח פתוח וכן על תחושת האובדן הראשונית שתחילתה מרגע ההודעה על הפטירה, האופן בו היא נמסרה, היכן היה האדם היה באותה שעה וכיצד הגיע למשפחה לאחר ההודעה. בנוסף ישנו שיח על ההתארגנות ללוויה ועל החוויות בשבעה ולאחריה. באופן הזה ניתנת לבני המשפחה אפשרות לרקום מחדש את סיפור החיים שנקטע ולבנות נרטיב מחודש, אישי ומשפחתי, שנותן קצה חוט להתחלה חדשה ואחרת מהמציאות הבטוחה והמוכרת. באותו מפגש עולות בדרך כלל שלל תחושות כמו הלם, עצב, בכי, כעס ועוד. אלו הן תחושות ראשוניות בעיבוד האובדן וחשוב שלבני המשפחה יהיה מקום וזמן לתת להן ביטוי והכרה.
לתת מקום לתחושת האובדן
לפעמים המבוגרים חוששים שהילדים צעירים ופגיעים מכדי לדעת על המוות וכתוצאה מכך מבודדים הילדים באבלם, חשים מבוכה ובדידות. הם מודרים מהשיח המשפחתי ונמנעת מהם ההזדמנות להתאבל באופן פתוח ובשותפות עם משפחתם. לכן, כמו אצל מבוגרים, גם אצל ילדים חשוב לתת מקום והכרה לתחושת האובדן. לילדים קשה יותר למצוא מלים שיתארו את המצוקות שלהם ומסובך יותר עבורם להסביר את עצמם. פעמים רבות ילדים מבטאים את מצב המצוקה שלהם ע"י Acting Out - רגרסיה התנהגותית או התנהגות קיצונית המבטאת את מצוקותיהם כמו התפרצויות בכי, חזרה להרטבה, פחד לישון, חוסר רצון ללכת לבית הספר, תוקפנות ועוד. במסגרת תפקידי במרכז הסיוע אני מסייעת למבוגר בחייהם לזהות את הקשיים שלהם ואת רגשותיהם כדי שיוכלו לתמוך ולהוות משענת בטוחה לילדים.
כשהאח הגדול מתאבד
לאחרונה פגשתי משפחה בת חמישה ילדים בה האח הגדול, כבן עשרים, התאבד. בפגישה ראשונית עם האם היא תיארה כי אחותו בת התשע הפסיקה ללכת לבית הספר, נמנעת מלדבר על אחיה שנפטר ומעוניינת להיות בבית כמה שפחות ולבלות עם חברות. האח בן השש, לעומת זאת, מדבר יותר בפתיחות על האח שנפטר, הולך לבית הספר ונראה שחזר לשגרה. בשיחה זו ביררתי עם האם כיצד נודע לילדים על הפטירה והאם ידוע לילדים על הנסיבות. האם סיפרה כי מרוב בהלה סביב הפטירה הפתאומית היא לא לגמרי יודעת מי מסר לילדים את ההודעה וגם אמרה שהילדים אינם יודעים על ההתאבדות ושהיא חוששת שיידעו על כך, ולכן מסתירה זאת מהם. כמו כן, אמרה האם שהיא מנסה להיות חזקה מול הילדים ולא להביע תחושות עצב וכאב בכלל.
להביע עצב בנוכחות הילדים
בפגישה עם האם הסברתי לה עד כמה זה לגיטימי ואף הכרחי שהיא תוכל להביע עצב למול הילדים כדי להוות עבורם מודל של יכולת להביע כאב וצער, לצד המשך תפקוד וחיוניות בחיים. הסברתי לה שחשוב לשבת באופן מסודר עם שני הילדים הצעירים ולספר להם בשפה פשוטה בה ילדים יכולים להבין, את הנסיבות בהן אחיהם נפטר. בנוסף חשוב לשאול אותם באופן ישיר על רגשותיהם ומחשבותיהם בנוגע לכך. בהמשך לשיחה זו ולאחר שהדרכתי את האם, קיימתי פגישה עם האם והילדים במהלכה דיברנו באופן ישיר ופתוח על ההתאבדות של האח הגדול. בפגישה זו הילדים שאלו שאלות והביעו תחושות שונות ביחס לאובדן ונראה שזו הייתה להם הזדמנות ראשונה להביע את עצמם ביחס לכך. לאחר מכן קיימתי איתם שתי פגישות נוספות במהלכן הם הביעו ביצירה את התחושות השונות העולות אצלם ביחס לאובדן האח. לדבריה של האם, מאז קיום המפגשים נראה שהילדים יותר רגועים ונוכחים, שואלים מידי פעם שאלות הבהרה בנוגע למקרה וגם מרשים לעצמם להביע תחושות של כאב, צער, כעס וגעגוע.
עיבוד האבל אצל ילדים הוא תהליך פעיל ומתמשך לאורך השנים. הם יחזרו ויעבדו את האובדן שוב ושוב בהקשרים חדשים ובהבנה חדשה, ובכל פעם זה יתבטא בצורה רגשית של מעין "התאבלות". על המבוגרים לאפשר לילדים לחזור להתאבלות ולעיבוד האובדן ולסייע להם בכך.
