אובדן של אדם קרוב משפיע על כולנו. ההתמודדות עם האובדן קשורה למספר פרמטרים וביניהם שלב החיים שבו אנו נמצאים, מי האדם הקרוב שנפטר ומה היה הקשר עמו. בחרתי להתמקד הפעם באובדן של הורה בגיל הרך (עד גיל 5).
את העבודה עם ילדים בגיל הרך אני מכירה היטב מעבודתי במעון הרב-תכליתי בירושלים. את העבודה עם ילדים, אובדן ושכול, הכרתי מקרוב בשנתיים האחרונות כשטיפלתי במעון במשפחה שחוותה אובדן כפול. מאז שהגעתי למרכז הסיוע של מרכז אלה בירושלים, אני פוגשת משפחות עם ילדים בגילאים שונים שמתמודדים עם אובדן ושכול במשפחתם.
עבור ילדים צעירים מאוד, אובדן של הורה הוא אובדן דמות ההתקשרות שלה הם זקוקים כדי לפתח שלמות פיזית ונפשית. במקרה של אובדן כזה, הילד מאבד תבניות תקשורת אינטימיות חשובות שמובילות לאבני דרך התפתחותיות אשר בונות את חוש העצמי של הילד. ההפסד מייצר אבל ממושך ואינטנסיבי ומהווה גורם סיכון להתפתחות בריאה, אלא אם כן הילד מקבל תמיכה רגשית בזמן האבל.
תגובות נפוצות של ילדים בגיל הרך לאובדן של הורה הם מחאה, עצב והתכנסות רגשית, עלייה בחרדות התפתחותיות נורמטיביות (חרדת נטישה, פחד לאבד את האהבה והאישור של ההורה), כעס, אידיאליזציה של ההורה המת, פנטזיות על איחוד עם ההורה המת, אשמה, ייחוס של כוח "כל יכול" להורה המת ולהורה השורד, והכחשה.
אני מעודדת הורים בהדרכה לשים לב למשחק הסימבולי או לציור של הילד
ישנה דעה רווחת בציבור בכלל וגם בקרב אנשי מקצוע כי לילדים צעירים אין יכולת להבין את המוות ואת סופיותו ומכאן מתייחסים לסבל שלהם אחרת. בנוסף, כשילד משחק או צוחק במהלך האבל יש מחשבה שהוא לא מבין, לא עצוב ולא מתאבל. לא כך הוא הדבר – האובדן קוטע את רצף החיים. ילדים לא מסוגלים לשאת את הקטיעה הזו ועושים כל שביכולתם, שלא במודע, כדי לשמור על הרציפות. לכן, אם היו באמצע משחק – ימשיכו אותו, אבל המחשבות אינן נחות לרגע, הילד מעבד בדרכו את האובדן. הדבר יוצר אצל המבוגרים אשליה שאולי הם שכחו מהאובדן ולכן לעיתים אנו נוטים לחשוב שלילדים יש חוסן והם מסוגלים להתמודד טוב יותר מהמבוגרים. אך חשוב לזכור שהחוסן הזה מושפע מהקשר ומהתמיכה שהם מקבלים מהמשפחה ומסביבתם הקרובה.
לנו כהורים וכחברה יש את הרצון הטבעי להגן על ילדינו ולא לשתף אותם בצדדים הקשים של החיים, דבר שגורם להרבה אנשים לא לדבר עם ילדים על מוות, או על האדם שמת. מצב זה משאיר את הילד לבד עם האובדן שלו.
בעבודה עם הורים וילדים שחוו אובדן הורה ואובדן אחר של אדם קרוב, אני שמה דגש על התקשורת בין ההורה לילד. חשוב שייווצר מרחב שמאפשר שיחה על מה שקרה, על הרגשות שעולים ועל התנהגויות שעולות בעקבות הרגשות. מדובר בתהליך מתמשך וככל שהילדים מתפתחים צריך להמשיך את השיח, כי יש להם הבנות ושאלות חדשות בהתאם להתפתחות שלהם. אני מעודדת הורים בהדרכה לשים לב למשחק הסימבולי או לציור של הילד.
לדוגמה, אימא צעירה שהתאלמנה ויש לה בת קטנה יחידה, סיפרה שהילדה ציירה שלושה עיגולים; עיגול גדול, עיגול בינוני ועיגול קטן, ואמרה "זה אבא עיגול, זאת אימא עיגול וזאת ילדה עיגול". בהדרכה הסבתי את תשומת ליבה של האם לכך שהילדה עסוקה במה שהיה במשפחה ובמה שיש עכשיו. הנחיתי אותה לדבר על כך בפשטות ובישירות, ולהגיד לילדה: "נכון, כמו שאנחנו היינו כשאבא היה איתנו וזה מאוד עצוב שהוא לא פה ולא יכול לחזור להיות איתנו".
מאוד חשוב להכניס את השיח על האובדן לכל מקום, כי הוא ממילא שם.
כשנותנים הכרה לילד, מאפשרים לו לבטא את רגשותיו, נותנים לו פשר לדברים שהוא חווה ולא יודע לתת להם מילים, זה מה שיוצר ביטחון, ניראות ויכולת להתמודד ולהרגיש לא לבד. "הרשות להרגיש היא אחד היסודות של בריאות נפשית מפני שהאישור של ההורה הוא בעל חשיבות עליונה עבור ילדים צעירים.
לאמירת האמת לילד יש חשיבות עליונה בכל גיל, משום שילדים מרגישים ומבינים יותר ממה שאנחנו חושבים. כשילד שומע דבר אחד ומרגיש דבר אחר הוא נמצא בקונפליקט לגבי התפיסה העצמית שלו והצורך להאמין ולסמוך על המבוגרים בקשר למציאות.
בתהליך טיפול דיאדי cpp, מכניסים לחדר הטיפול טריגרים טראומתיים שיכולים להעלות זיכרונות ממה שקרה. טיפלתי בילד שאיבד את שני הוריו, כשבמוות של אחד מהם הוא היה נוכח. הכנסתי לחדר אמבולנס שהשמיע קול, הכנסתי מטוס, כי לאחר המקרה הוא טס לארץ למשפחתו המורחבת שמגדלת אותו, הכנסתי דמויות של שוטרים ורופאים, אשר ידעתי שהיו נוכחים בתוך הטראומה שחווה. לאחר תקופה של ביסוס האמון והתמודדות עם אובדן של שני ההורים, התחלתי לספר לילד מה שאני יודעת על מה שקרה לו, בתיאום עם המשפחה שמגדלת אותו, ובמקביל הייתי קשובה לדברים שעולים ממנו. הילד היה בן שנתיים ועשרה חודשים בעת האירוע והטיפול התרחש כשהיה בן ארבע. בטיפול, הילד לקח דמות וכעס עליה מאוד והכניס אותה לכל מיני מגירות שהיו במשחקים. שיקפתי לו את הכעס שהוא מרגיש ולאחר שני מפגשים שעסקו בזה שאלתי אותו: "מה היא עשתה שאתה כל כך כועס עליה?". הילד ענה שהיא לא עונה לו. ככל הנראה, זה מה שקרה באירוע – ההורה נפטר ולא ענה לילד והילד כמובן לא הבין מה קרה. כאן הייתה לי הזדמנות להסביר שההורה מת ולא יכול היה לענות או לדבר, וזה הכעיס אותו מאוד.
לסיכום, ילדים רואים ושומעים המון דברים כשמתרחש אובדן. הם זוכרים דברים ולא שוכחים. כשהם מגיבים, תמיד תהיה לזה סיבה אך אנחנו המבוגרים לא תמיד נראה אותה. יש המון טריגרים לאובדן ולטראומה סביב הילדים וכמבוגרים חשוב שנהיה ערים לכך ונעזור לילדים לעשות את החיבור לרגש שעולה ולהתנהגות, ולהעניק בטחון שאנחנו כאן כדי לעזור להם.
לצורך כתיבת המאמר נעשה שימוש בספר "לאבד הורה בשנים הראשונות של החיים", מאת:
Alicia F. Leiberman, Nancy C. Compton, Patricia Van Horn, Chandra Ghosh Ippen, 2014.
