אובדן פתאומי של אדם אהוב מותיר אותנו לרוב המומים, ניצבים מול מציאות חדשה, הלומים וכואבים. פוחדים וחרדים מפני העתיד, בבלבול פנימי עמוק, בתחושת כעס ואשמה. האדמה נרעדת ומה שהיה בטוח ויציב, עומד כעת בסימן שאלה. התמודדות עם אובדן פתאומי יוצרת מצב של משבר ומצוקה מתמשכים.

חוויית האובדן היא חוויה משותפת לכלל בני האדם בכל גיל או מגדר. יחד עם זאת, לכל אדם יהיו מאפייני התמודדויות האופייניים לו, כאשר אופן ההתמודדות מושפע במיוחד מהבדלים מגדריים (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016).  

פסטרנק ואבלין (2014) במאמרן העוסק בהבדלים מגדריים בשכול הורי מציינות כי נשים לרוב מבטאות את אבלן באופן מוחצן ומילולי, בעוד שהגברים, לרוב, מתמודדים עם אבלם דרך הסתגרות והתכנסות פנימה, ונמנעים משיתוף אחרים בהתמודדותם.  

המודל הגברי, גם כיום, נשען על מודל הגבריות האידיאלית בחברה המסורתית, מאחר שהמסרים המגדריים עוברים מדור לדור, מאב לבנו. על גברים, מאז ומתמיד, הייתה מוטלת המשימה לנצח במלחמה, לשאת על עצמם מצבים של מצוקה, לשמור ולגונן, להיות מוכנים להתמודד עם כל מצב, באשר הוא, ולהיות מוכוונים לפתרון בעיות. פתרון בעיות ומשימתיות הינן תכונות נחוצות וחיוביות, אך כאשר אלה באות במקום מפגש עם הרגשות, זה עלול להוביל לניתוק רגשי הכרוך במחירים רבים. ילד שמתחנך לאור מסרי החברה, שמצפה ממנו "להתגבר" ומורה לו ש"אסור לבכות", יגדל להיות מבוגר שהתרחק מיכולתו הטבעית להכיר את רגשותיו או לבטאם.

ברנון (1976) ניסח את המושג "אידיאולוגיה של גבריות מסורתית", על פיו יש להתייחס לתפיסת המושג "גבריות" לא כאל ממד אישיותי, מאפיין פסיכולוגי או ביולוגי, אלא כאל קבוצה של עמדות, שאותן נושא הפרט ביחס לגבריות, בכלל, ולגבריות אידיאלית, בפרט. המושג מתייחס לתפיסה החברתית באשר לגבריות - מכלול של אמונות וציפיות לגבי מה שגבר צריך או לא צריך לעשות (אפטר, 2018).

בהתבסס על תיאוריית תפקידי מגדר, לבנט Levant, 2006) ) ניסח תפיסות חברתיות בנוגע לגבריות, שהופנמו על ידי גברים. חלקן נוגעות לתפיסה המחזקת הדחקה והכחשת קשיים רגשיים, תפיסה כי פניה לעזרה היא ביטוי לחולשה, לתלות ולצורך באחר - תכונות הנתפסות כלא-גבריות. גבר "חייב להסתדר בכוחות עצמו" ולפי אותה תפיסה, גם להדחיק רגשות באשר הם. תפיסה זו עשויה להוביל ליצירת חסך בשפה הרגשית. לפיכך, פנייה של גבר לעזרה נפשית מקצועית, תתפרש על ידו כהכרה בחולשתו ובפגיעותו, מול עצמו ומול האחר.

"מה יעזור לי טיפול?"

אפטר (2018) מביא במאמרו נתונים המראים כי גברים פונים פחות לעזרה נפשית מקצועית בהשוואה לנשים, גם כאשר הם חווים אותה עוצמת מצוקה. הוא מחזק ממצאים אלו מתוך דו"ח ארגון הבריאות העולמי של האו"ם בנושא התאבדויות, המתייחס לנטייתם של גברים לא לפנות לקבלת עזרה נפשית כאל אחד ההסברים לנתוני ההתאבדות הגבוהים בהשוואה לנשים. ואכן, לא פעם אנו פוגשים במהלך ליווי המשפחות במרכזי הסיוע את חוויית התסכול של בני המשפחה אל מול שתיקת אהובם, שבחר לסיים את חייו מבלי שהכירו במצוקתו.  

יחד עם זאת, חוויית הכאוס, הבלבול הפנימי וחוויית חוסר השליטה על החיים בעקבות האובדן הפתאומי, תביא לא פעם גם את אותם הגברים, שהטמיעו בתוכם את מודל הגבריות, לבקש עזרה. לצד החששות, מגיעה הסכמה להתנסות בחוויה חדשה, זרה, לעתים מאיימת, של טיפול או ליווי רגשי. החששות, ככל הנראה, יעלו ויצופו במפגשים עצמם, אשר לעתים יופיעו כתלונות, כשאלות כתהיות אודות מטרת הטיפול, ולעיתים יתבטאו בחשדנות ובביקורתיות כלפי איש המקצוע. לרוב יישארו הגברים עם תחושות אלו בינם לבין עצמם, ולא ישתפו את הגורם הטיפולי בתחושותיהם. פעמים רבות יהיה עלינו, רכזי מרכזי הסיוע, ללוות בדרך זו את האדם, אשר אינו מורגל בשיח רגשי, לתקף, להסביר ולתווך עבורו את חוויותיו בזמן הטיפול, ובעיקר להזמינו לשתף את הגורם הטיפולי בתחושות, ולא להשאיר את הדברים בינו לבין עצמו.

במפגשים שלנו עם המשפחות, אנו מזהים את הצורך, בעיקר אצל הגברים, להמשיך ולהחזיק את המשפחה. רבים מהם ממשיכים לשדר "עסקים כרגיל". במקרים בהם הגבר מאפשר לעצמו לבכות או להפגין פגיעות, האישה עלולה להיות מאוד מודאגת מכך שהוא אינו מתפקד לכאורה. זאת, ככל הנראה, מתוך אותה תפיסה מופנמת אודות המודל הגברי "החזק".

שאלה שאני פוגשת לא פעם בעבודתי, בעיקר מגברים, היא: "מה יעזור לי טיפול?". אותם גברים פעמים רבות יהיו אלה שיארגנו את המפגש עם רכז התכנית, יוודאו שבני משפחתם מקבלים את המענה לצרכיהם וייקחו חסות על המשפחה. עם זאת, כאשר מדובר על טיפול רגשי עבורם - לא פעם תופיע אמביוולנטיות: יתגלה הצורך בקבלת עזרה, יחד עם חשש גדול ממפגש אינטימי ולא מוכר עם הרגש, ואל מול אדם אחר.

ובכן, במה באמת יעזור טיפול? ולמה בכלל לגעת בכאב או לחטט בפצע?

אין ספק שההחלטה להיעזר בטיפול רגשי עשויה להיות כרוכה במפגש כואב עם רגשות קשים, שאף עלול בהתחלה להיות מציף ולהגביר את תחושות המצוקה וחוסר האונים הקיימים בהתמודדות עם האובדן. הפחד והחשש מאוד מובנים, בעיקר למי שאינו מורגל במפגש מסוג זה. עם זאת, לטווח הארוך, המחירים שעלולים להופיע כתוצאה מהתמודדות עם אובדן פתאומי ללא עיבוד רגשי ועזרה מקצועית - הם קשים וכואבים לא פחות.

לדוגמא, גבר, אב משפחה ששכל את בנו בתאונת דרכים לפני שלוש שנים, מצא דרכים שונות להתמודד עם האובדן ולהנציח את זיכרון בנו. דרכים אלה ממלאות עבורו צורך חשוב, אך יחד עם זאת הקרובים אליו מתארים מתח ועצבנות, התפרצויות זעם שלא אפיינו אותו טרם האובדן, הם מביעים דאגה עקב מצבו הבריאותי שהחמיר מאז האובדן, ומתוסכלים מהתעקשותו לא לדבר על רגשותיו או להיעזר בטיפול.

יחד עם ההבנה להתנגדות לפגוש את כאבו ורגשותיו, אפשר להבין כי המצוקה המצטברת אצל אדם זה באה לידי ביטוי באופנים התנהגותיים ובריאותיים. הסכמה להרחיב את תפיסת הגבריות הצרה המופנמת, ותוך כך לפגוש את הרגשות ולתקף אותם מול עצמו ומול אדם נוסף, למשל באמצעות טיפול, תוכל לאפשר יותר דרגות חופש ובחירה בתגובותיו, ולבסס חווית שליטה גדולה יותר בחייו.

לא מזמן פגשתי בעבודתי גבר בן 54 ששכל את אחיו שהתאבד, שבועיים לפני מפגשנו. פגשתי בגבר אשר ביטא מולי את מצוקתו הרגשית, באופן מילולי והתנהגותי. הוא סיפר על ילדות רוויית טראומות אשר הוא ואחיו היו שותפים לה. הוא ביטא צער ואשמה על כך שלא זיהה את מצוקת אחיו, אשר מאז ומעולם לא ביטא מצוקה ושידר כלפי חוץ שליטה מלאה על חייו. בשיחתנו, הוא התנצל על עודף הרגשיות שלו, ניסה לחזק את עצמו ולאשר לעצמו שזה בסדר שהוא פונה לעזרה. הרגיש אשם על כך שמתקשה לתפקד בעבודה ובבית, ולמעשה, באבל שלו - פוגש את הביקורת העצמית אל מול תפקידיו כגבר בחברה. הוא אף ציין כי גם אמו חינכה אותו במסרים עקיפים להתרחק מעולם הרגש ולהיצמד לבחירות שיש בהן 'פרקטיקה'. השיח בינינו היה עבורי מרתק, מתוך התבוננות ערה על השפעת המגדר על דרכי ההתמודדות עם האובדן הפתאומי. בשיח בינינו אישרתי לו כמה חשוב לתת תוקף ולגיטימציה לחוויה הרגשית שהוא חווה על מנת לפרק את הטראומה, חיזקתי אותו על הבחירה להיעזר בטיפול כאמצעי לעיבוד החוויה תוך קבלת פרספקטיבות נוספות ובחינה מחודשת של הפרשנויות רוויות האשמה, שמעצבות את חייו ומכבידות עליו כעת.  

לצד קיומה של מודעות חברתית הולכת וגוברת באשר למצוקתו של הגבר בחברה כיום, ולצד שינוי ניכר בהגדרת מושג הגבריות והרחבתו מעבר למה שהכרנו בעבר, התפיסה הישנה עדיין נטועה בהבניה החברתית, ומונעת לא פעם מגברים לקבל את העזרה המתאימה.

כמובן שכל אדם הוא אחר, וכך גם הגברים נבדלים זה מזה באישיותם, בסיפור חייהם, במידת ההפנמה של מודלים שונים של גבריות, ובדרכי ההתמודדות שסיגלו עם השנים בהתאם. העלאת המודעות לתפיסה המופנמת בנוגע למודל הגברי החזק והסכמה לבחון אותה ואת יעילותה עבורם - היא נקודת פתיחה טובה להנעת שינוי אישי וחברתי.

כשמדובר בהתמודדות עם אובדן, חשוב להמשיך ולקדם את המודעות לצורך בשיח גברי רגשי ולעודד גברים לקבל עזרה מקצועית או קהילתית. קיימות אפשרויות שונות כיום, ביניהן מעגלי גברים, קבוצות תמיכה, ליווי, טיפול אישי ועוד.

"אדבר איתך"/רחל שפירא

"כשאתה חיוור מצער, מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך, וללכת בין צלליך
להיות איתך

לא אשאל אותך מדוע, לא אחריד את בדידותך
זהירה, כמו מהססת, באותות חיבה וחסד
אדבר איתך.

יש בי כח, אל תחוס עלי
אל תפריע לקוצים שלך, לשרוט את רגלי.

כשאתה עייף עד מוות, לא נרדם בחשכה
בשעה שסיוטיך, מרדפים חלומותיך
אשאר איתך

על ידך אני נודדת, בין שנתך ליקיצתך
המילים שלי שבירות הן וכפות ידי קטנות הן
אך הן לצידך.

כשאראה, או כשתאמר לי חרש, חרישי
כי מתיך מתקבצים, גם אני ארכין ראשי"

‍

מקורות:

רובין, ש. מלקינסון,ר. וויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול. חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

אבלין, א. פסטרנק, ט. (2014)  נשים מתאבלות וגברים מתאבלים: הבדלים מגדריים בשכול הורי https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3091

אפטר, י. (2018) איפה הגברים כולם? מודל להסבר המחסומים בפנייה של גברים לעזרה נפשית מקצועית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3674

מתוך פודקאסט – "תחושת בטן" , פרק בו התארח דוד מורדוך – מעגלי גברים

‍