ילדים אמורים לחיות את החיים בשלמותם, לראות את הטוב בחיק המשפחה, ולגדול אל תוך מרחב הורי מוגן ומגן, שיעזור להם להתפתח כראוי, פיזית, מנטלית ורגשית. ילדים בחברה הערבית, אשר מתמודדים מדי יום עם תופעות הרצח, הירי בלילות, השמועות היומיות הקשות על "פריצה, דקירה, ירי, רצח, ניסיון חיסול...", נמצאים לצערנו במציאות שונה.

כשילד שומע באוזניו את קולות הירי, אי אפשר לזייף לו את מה ששמע ולהשמיע לו מוזיקה של בטהובן. כשילדה רואה תמונה של נרצחת, אי אפשר "לטייח" את הדברים, להעלים את מה שראתה ולתת לה לצפות בסרטון של "אליס בארץ הפלאות".

אנחנו ההורים, שקפואים מול מסכי הטלפון, שמועה פה והקלטה שם, סרטון שמפליל ואמירות של כעס וגנאי למצב הקשה אליו הגענו, חווים לחץ ומועקה. אנו מחדירים, ללא מודעות, את אותם רגשות לילדינו, ששומעים חלקיקים מהסיפור, רואים חלקים מהתמונה, מפחדים ולא מבינים מה מתרחש סביבם ולמה! בתוך הסטרס הזה, אנו ההורים, עלולים לשכוח את המצב הרגשי של הילדים שלנו, הילדים שיודעים להבחין שהירייה ששמעו שייכת לרובה M16 או כלי נשק כבד יותר, שוכחים שנלקחה מילדינו ההזדמנות לחיות את ילדותם בתמימות ובפשטות, כמו שילדים צריכים לחיות.

כדור חדר אל בית השכנים

היום שבו אני כותבת מילים אלו, הוא יום קשה ושחור בכפר כנא, הכפר בו אני חיה ובו יש קליניקה של מרכז אלה, מרכז הסיוע למשפחות שכולות. בלילה שלפני, היו קולות ירי מטורפים, אלמונים ירו גם לעמוד החשמל בשביל שינותקו כל מצלמות האבטחה שעלולות לתעד את מעשיהם המחרידים. השתררה חשיכה. קולות הירי הרעימו את השמים, זו הייתה זירת קרב ולא – אלה לא היו קולות המלחמה בין רוסיה לאוקראינה- אלא סכסוך בין בני דודים חמושים ברמה של גדוד.

תחושות רבות של פחד, אימה, חוסר אונים, חושך וקור. קולות של הגשם התמזגו עם קולות הירי. והקול הכי חזק- של הלבבות הפועמים בחוזקה.

מתעוררים בבוקר, בהנחה שנמנמנו דקות ספורות פה ושם, אל מציאות שחורה. כדור חדר אל בית השכנים, ישר אל ליבה של בחורה יפה, עם עיניים חומות ושיער שחור ארוך. רוזאן עבאס, תלמידת כיתה י"ב, התעוררה בבהלה ורצה לחדר הוריה, שם פרץ הקליע הארור אל תוך ליבה והיא מתה.

המרחב המוגן כבר לא מוגן

רגע, לא הקליע ארור, יש אנשים שפועם בחזה שלהם לב שהוא רק כלי דם, חסרי רגש ומצפון והם אלו הארורים. הפחדים של ההורים, שהיו בלילה, קיבלו בבוקר תוקף! ואיזה תוקף כבד! הפחד לא היה הרגשה מופשטת, היה משהו שניתן לראות אותו, למשש... זוכרים את המרחב המוגן והמגן? אז הוא כבר לא! אם בתוך הבית אין ביטחון, אז איפה יהיה? לאן פנינו מועדות? ולאיזה עתיד גדלים ילדינו?

ואני? אני הייתי קפואה, מרותקת לטלפון שלי, קוראת שהמועצה הכריזה על יום שביתה, הילדים יהיו בבית וחושבת מי יתווך לילדים את המציאות הקשה הזו? חשבתי לרגע, כל הורה כרגע מרותק כעת לטלפון, קורא ושומע וליבו פועם פחד והלם, מי יסביר להם למה הם בבית? ומי ידאג שהם ישחררו את שעל ליבם? הרי אנחנו בעצמנו זקוקים לתמיכה, אז מי פנוי לצרכי הילדים בעת הזו?

‍כתבתי הודעה עם הנחיות להורים, בתקווה שאוכל לעזור לחלק מהילדים:

"בוקר קשה בכפר כנא אחרי לילה של ירי ממושך והרצח האכזרי של רוזאן עבאס. בצל כל זה, חשוב שאנחנו כהורים נשים לב:

• שימו לב להשפעת התקרית על המצב הרגשי של ילדיכם, הסבירו להם במילים פשוטות למה הם בבית היום, מה מטרת השביתה, מה קולות הירי ששמעו ומה קרה בדיוק בלילה.

• הסבירו להם שכתוצאה מהירי נפגעה ונרצחה רוזאן עבאס, כדור תועה. אל תנסו לייפות את המציאות או לשקר, כי הם ישמעו מהתקשורת המקומית ומילדים אחרים, תהיו אתם האחראים להסביר להם על המציאות המרה, בגישה שמנסה להרגיע ולא להפחיד.

• השתמשו בשפה שמותאמת לגיל של הילד ותשאלו אותו מה הוא הבין.

• תנו מרחב לשחרור רגשי, קראו לרגש בשם: מפחדים, מודאגים, בהלם, חוסר אונים.

• ענו לשאלות שלהם, בצורה אמיתית אבל עדינה, לא לתת יותר מדי פרטים על הרצח עצמו, במטרה להפחית מעוצמת הטראומה.

• תנו להם לצייר, לדבר על זה אתכם, וחבקו אותם, ועוד חיבוק... תנו לגיטימציה לרגשי הפחד וחוסר הביטחון, שתפו שגם אתם מרגישים כך."

פרסמתי את ההודעה בקבוצות הווטסאפ של בית הספר ובכל מקום אפשרי כדי לסייע להורים ולצוותי החינוך. כמובן שנהגתי כך עם ילדיי... שתקנו ביחד, דיברנו על רגשותינו ביחד, הבת שלי שאלה אם יכנס לה קליע מהחלון, הבן הבכור שאל למה אני בוכה עכשיו והגבתי שאני מזדהה עם כאבה של האם השכולה, והנה הבן הקטן שואל אותי את השאלה הכי קשה: "ומה אם אנחנו נמות, מה תעשי?". לוקחת נשימה ואומרת: "אני אבכה, אכאב, יהיה לי ממש קשה, ומקווה שלא נדע ושאלוהים ישמור לי עליכם". מחביאה בתוכי את התקווה הזו, ומתפללת שתתממש.

‍