בשנה האחרונה  נאלצנו להתאים את חיינו לתקנות הקורונה. משפחה וחברים צריכים לשמור על מרחק, מועדונים וחוגים בוטלו זמנית וחיי הלילה נעולים. כיצד,אם כן, מעבירים הקשישים  את זמנם כעת?

קורונה או לא, משה רמון בן ה -90 צולל לסטודיו שלו בכל יום בכדי ליצור בעץ. צעצועי ילדים, כסאות מתכווננים, פסלים, יש לו ידי זהב והוא יוצר מה שרק תוכל לדמיין. עץ הוא החומר המועדף עליו. עצים מעניקים לנו את היסודות הדרושים לנו, הוא אומר: מים, אוכל, מחסה ומקל להגנה על עצמנו.

במשך שנים התפרנס משה רמון מנגרות, עד שהכיר את רינה, אשתו השנייה, ופתח עמה גן ילדים בהרצליה. זה היה גן עדן לפעוטות,עם חבלי טיפוס, מכוניות קטנות (בימבות) וגן ירק, הכל מעשה ידי משה.

בגן, היו בני הגיל הרך המנהיגים והמבוגרים התלמידים. "רצינו להעניק לילדים סביבה בה  יוכלו להתפתח לאנשים חופשיים. לא רצינו ללמד את הילדים, אלא ללמוד מהם. גילינו מה כל ילד רוצה ואיך נוכל לעודד את הילד לעקוב אחר האינטרסים שלו בכדי שיתפתח ", אמר משה.

איך הייתה הילדות שלך?

נולדתי בשנת 1931 למשפחה ענייה בבודפשט. אבי, סנדלר, בדרך כלל נעדר, ואמי התפרנסה מתפירה. אפשר לומר שגידלתי את עצמי. למעשה, אני חושב ששרדתי את השואה כי הייתי רגיל לשרוד לבד.

חייתי את תקופת רדיפת היהודים כמו עכבר. אם ראיתי איפשהו משהו שיכול היה להיות לי לתועלת, הייתי מתגנב פנימה, ואם זיהיתי סכנה, הייתי בורח. הרווחתי כמה גרושים פה ושם, ועם צעירים אחרים נכנסתי לבתים נטושים בחיפוש אחר שאריות אוכל. זה היה קיומי במשך כמה שנים.

יש אנשים שחושבים שצריך להרחיק את הצעירים מהשואה, ולא לחשוף אותם לכל הסיפורים, אבל אני חושב ההפך. המסר שלי לצעירים מבוסס על אותה חוויה: שימו לב, היו תמיד ערניים, דאגו לאחרים, אך גם לעצמכם.

לאחר המלחמה נקלטתי בתנועת הנוער הציונית ונשלחתי לאיטליה לשנה, שם למדתי עברית. חזרה בהונגריה לימדתי עברית בסמינר עד שעליתי בעצמי ב -1949. "

באחד מחדרי השינה בביתי תלוי דיוקנו של חיים גורי, שעבד כשליח בסמינר בבודפשט בסוף שנות הארבעים. "גורי, שנפטר בשנה שעברה, מסמל בעיניי את ישראל היפה, את ישראל של החקלאות, בעלי החיים ושל הדיג, ואת הפרשנות החופשית למסורת. הוא היה משורר, וזה גם מושך אותי. לאורך השנים גם כתבתי המון. אחד הדברים שכתבתי עוסק בקשר שלי עם העץ. זהו קשר ותיק ונמשך עד עצם היום הזה.

‍