סיפור שקרה:

יום רביעי אחר הצהריים, קבוצת טיפול במוסיקה, מחלקת תשושי נפש בדיור מוגן אותו אני פוקדת אחת לשבוע. חום אימים בחוץ ועייפות קיץ בחדר. יהודה, האח שמשמש לי "עזר כנגד", לא נמצא והעניינים בקבוצה מאתגרים. שלושה משתתפים יוצאים מהקבוצה כי המשפחות באו לבקרם, שני הגברים המשתתפים מפטפטים ביניהם, אף אחד כמעט לא שר. אני מנסה שירים כאלו ואחרים וזה לא ממש עובד. לקראת סיום, אני שואלת את הנוכחים איזה שיר הם רוצים לסיום, ולפתע אחד מהם אומר "שיר בספרדית". אני אומרת להם שאם כבר ספרדית אז ספרדית יהודית, לדינו, ואני משמיעה להם דרך הטלפון והרמקול את "אדיו קרידה" בביצועו של יהורם גאון. אני שרה את הפזמון אתו. נראה שכולם מתעוררים קצת.

בסיום השיר והפעילות בקבוצה, אחת המשתתפות מבקשת ממני נייר לנגב את העיניים ואני חושבת: "בטח מהחום, העיניים מציקות לה". כשאני חוזרת עם נייר הטואלט, אחד המשתתפים שואל אותה "למה את בוכה?". אותה משתתפת בדרך כלל יושבת בשקט בקבוצה ולא מרבה לדבר. תמיד תהיתי אם המוסיקה באמת חודרת אליה...

ואז היא מספרת במשפטים רצופים שהיא לא שמעה את השיר הזה המון זמן וזה השיר ששרו בבית ילדותה כל שבת. אני שואלת אותה מאין היא והיא אומרת שהיא מבולגריה. "אני מתרגשת, אני בוכה", היא אומרת, במין פליאה עצמית, ספק לנו - ספק לעצמה.

אני אומרת לה: "זה טוב לבכות. כשאת מתרגשת ואת בוכה, את חיה". היא מחייכת ואנו נפרדות.

אני יוצאת בצעדים קלים מהמחלקה, למרות הגיטרה על כתפי, למרות החום הכבד והאנרגיות המורכבות בחדר.

זה כוחה של המוסיקה, זו כוחה של הקבוצה, זה הכוח של טיפול במוסיקה.

עברו כבר כמה שבועות מאז המפגש. אותה משתתפת מגיעה למפגשים יותר בעקביות, מישירה אליי מבט, מחייכת, מדברת יותר ונראה שנתרמת הרבה יותר מהקבוצה.

תחום הטיפול במוסיקה התפתח במקורו, כמו טיפול באמנויות אחרות, מתוך קבוצות טיפוליות שהוקמו ללוחמים הלומי קרב לאחר מלחמות העולם ה-1 וה-2 באירופה, בעיקר בבריטניה. את הטיפול במוסיקה הביאה לארץ חווה סקלס בשנות ה-70 של המאה הקודמת. היא טיפלה בעיקר בילדים ובמבוגרים עם קשיים רגשיים ומגבלות פיזיות קשות. היא למדה את התחום בהולנד והקימה את המקום הראשון ללימוד טיפול במוסיקה במכללת דוד ילין שבירושלים. מאז ועד היום, התפתח תחום הטיפול במוסיקה בארץ ובעולם לטיפול, החל מפגים ועד לגיל 120. מחקרים מצאו כי טיפול במוסיקה נמצא כטיפול באמנויות היעיל ביותר בטיפול באנשים קשישים, מבחינת שיפור יכולת תקשורת ושיפור במצב הרוח.

נחזור למפגש שתיארתי:

איך ידעתי איזה שיר לנגן? איזה מוסיקה תתאים להם? מתי להחליט ומתי לתת להם לבחור?

ידוע שאצל אנשים מבוגרים בתהליכים דמנטיים, הזיכרון לטווח ארוך פועל הרבה יותר טוב מהזיכרון לטווח קצר ולכן לרוב אני משמיעה שירים ישנים מתקופת צעירותם. לעתים, אני משלבת שיר חדש יותר כדי לתת את החשיפה החושית לדברים חדשים ובכך להגביר יכולת גמישות מחשבתית. אני משלבת שירים ביידיש, בלדינו, ברוסית, במרוקאית ועוד, כדי ליצור קשר לשפות האם של האנשים שמולי, וכך לחלץ יותר תקשורת עמי ועם הקבוצה.  

הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן אומר שכולנו כבני אנוש מתנהלים מחשבתית ורגשית ברשת המסמנים של השפה. לכן, לאנשים הנמצאים בתהליך דמנטי, אין דבר מפחיד יותר מהתפוררות רשת המסמנים הזו. המוסיקה המנוגנת מעוררת זיכרונות של מילות השיר גם כשכל הזיכרונות האחרים נמוגים ושפות האם נחלצות יותר בקלות מהזיכרון המתפוגג מאשר שפות שנרכשו מאוחר יותר. לכן, "אדיו קרידה" היה השיר המתאים, בזמן המתאים, למשתתפת המתאימה.

‍