פריז, 1944. שרדנו את האקציה הגדולה של 42' (ב-Vel D'hiv), שרדנו את האקציות היומיומיות ברחוב, את ההלשנות של הצרפתים, שרדנו את החובה ללכת עם הטלאי הצהוב, את הקללות "יהודי מלוכלך", שרדנו את החובה לרדת מהמדרכה אל הביוב כשגרמני עובר.
הייתה לי ילדות מאושרת, מורכבת מכל מיני קטעים, כמו פאזל של החיים. עטוף אהבה וביטחון, הילד הקטן במשפחה בורגנית של 3 ילדים. ילדות של ילד קטן, שובב, מלא חום ואהבה. בחגים, כשכל המשפחה הייתה מתאספת אצלנו סביב השולחן לפני המלחמה, ניגנתי בפסנתר. היה לי כישרון. הייתי מאוד גאה שיש לי מתנת אל שלא כל אחד זוכה בה. הרגשתי גאה להשתייך למשפחה יהודית שבה הורי בזמן הכיבוש היו מארחים ילדים יהודים שאיבדו את הוריהם שנעצרו. אירחנו אותם דרך בית הכנסת בימי שישי והחזרנו אותם במוצאי שבת, כל שבוע אחרים. התגאיתי להיות שייך למשפחה שבה ההורים שלחו אותי להביא סירים של אוכל למשפחות נזקקות וחינכו אותי לא להגיד מי שלח, כדי שלא יהיה להם צורך באמירת תודה.
אני בן 13, חודשים שאני לא הולך יותר לבית הספר, מפחד להיתקל במיליציה הצרפתית. אמי הכינה אותי לכך שהולכים להסתיר אותי בשם בדוי עם ניירות מזויפים בפנימייה, כדי לנסות להציל אותי. היינו ילדים ובאותו זמן בוגרים. ההבנה שלנו הייתה של מבוגרים, אך עדיין היינו ילדים עם צורך בנוכחות ובחום של ההורים.
הלילה הראשון: הבדידות, הבכי שלא נגמר, הרגשה של עצבות, איבוד חום אנושי, החושך של הלילה, ההשכמה בבוקר לבד, ההבנה שאתה בודד בעולם, אויב, הצורך להסתיר מכולם שעברת ברית מילה ושאתה יהודי. לשחק משחק כל רגע, כל הימים, לשקר בקשר לעבר, עבר שהיית מאוד גאה בו. לא להיות אתה.
סוף יולי 1944: אחרי פלישת כוחות הברית, הקרבות התקרבו לאזור הפנימייה. אחי הביא אותי לפריז, בה עדיין שלטו הנאצים. כולם השתייכו למחתרת, גם אלה שאתמול עוד היו עוצרים יהודים, המוני אנשים שצעקו משנאה, כל אלה שעוד אתמול תמכו ב VICHY וחוקי הגזע.
ב- 1945 התחילו להגיע ידיעות על מחנות ההשמדה הנאציים, על התנאים בתוכם, על האנשים שהפכו למוסלמים, שסבלו ואיבדו צלם אנוש, שחיו את הגיהינום על כדור הארץ והתפללתי שהורי מתו עם הגעתם למחנה ההשמדה.
חדר בעליית גג נשמע מאוד רומנטי, אך לא כך הדבר. חום ולחות בקיץ, קור שחודר לעצמות בחורף, להתרחץ בברז במדרגות במים קרים, ליד השירותים המסריחים.
אני איתם בקרון, כמו צופה, מרגיש הכל
אתה בן 20, אתה בן 30, 10 שנים עברו ולא נשאר לך שום זיכרון, רק הבדידות. הם גנבו לי את נעורי.
ב-1961 אח של אמי שגר בישראל, הציע לי שלפני שאני מהגר לקנדה אבוא לבקר בארץ. המשפחה קיבלה אותי בצורה חמה מאוד ובאהבה. אבל איזה קשר יש לי עם האנשים האלה? המלחמה, הכיבוש, עברו לידם. הילדים שלהם גדלו כמו שילדים צריכים לגדול, הם לא הכירו את השואה.
כמה שנים לאחר מכן, מכתב תשובה לבקשת עבודה שלא הגשתי אף פעם, הביא אותנו מבאר שבע למרכז הארץ. מפקיד קטן אני הופך לבעל עניין. אני מצליח להוכיח את עצמי, זו הנקמה בהיטלר ובנאצים. הם לא הצליחו להשמיד אותי, הגעתי למקום שבו אני יכול לתרום למדינת היהודים. תחושה של גאווה.
אני בן 86, כל המחשבות שסגרתי בתוכי פורצות החוצה. אני לא מוגן יותר. אני חי את הגעתם של הורי לאושוויץ, ב- 25 בינואר 1944, בשעה 1.30 בבוקר, בקור של מינוס 20 מעלות, לאחר 5 ימים בקרון בהמות, בלי אוכל ומים. אני צריך עזרה, אני צועק מכאב בלי קול, ביום ובלילה.
אני בן 90 ובאותו זמן אני הילד בן ה-13, רגיש לגבי הכול, חי את העבר, חי במחשבותיי את הסבל של הורי שהיו 5 ימים בקרון בהמות, דחוסים בתוכו בצפיפות עם הריחות הנוראים של צחנת ההפרשות של האנשים. הרעב, הצמא, המתים ואלה שהולכים למות. אני איתם בקרון, כמו צופה, מרגיש הכול, סובל.
בשבילי המלחמה והשואה לא נגמרו ולא יגמרו לעולם.
