חשבו על תקופה קשה בחייכם. לא אירוע יחיד, אלא תקופה מתמשכת שבה סבלתם, כאבתם, הרגשתם בודדים, ולא ידעתם מה לעשות וכמה זמן עוד ימשכו הזמנים הרעים. מה הטריגר שמפעיל אצלכם את הזיכרון של התקופה הקשה? האם זה שיר ברדיו שמזכיר אותה? האם לחלוף על פני אותו מקום, או לנסוע באותה דרך מוכרת – ולא לטובה? האם אדם כלשהו קשור באותה תקופה וכשאתם רואים אותו או שומעים עליו אתם נזכרים בה? לכל אחד מאיתנו יש "כפתורים" סמויים שמפעילים את הזכרונות הקשים. בשפה מקצועית התופעה נקראת "רה-אקטיבציה", או הפעלה מחדש של הטראומה.
שורדי השואה חוו בעבר תקופה מתמשכת של מגפה, של רעב ומחסור, של בדידות ובידוד במקום מסתור, של פחד מוות לעצמם ולבני משפחתם. בשנתיים האחרונות, מגפת הקורונה לחצה אצל רבים מהם על אותם "כפתורים" שמוכרים להם מעברם. ניתן לאפיין כאמור ארבעה "כפתורים" שמפעילים בעוצמה את הזכרונות הטראומטיים – מגפה, בידוד, רעב ומפגש עם המוות.
הסגרים שהיו חמורים במיוחד עבור בני הגיל השלישי והרביעי, גבו לעיתים מחיר כבד. רבים חזרו בזיכרונותיהם ובחלומותיהם לילדותם, שבה היו סגורים בדירה או בחדר לבדם במשך ימים על גבי ימים.
"את פוחדת מהמחלה?"
אישה בת 87 סיפרה שהיא ואחותה היו סגורות בחדר ימים ארוכים לבדן. בעלת הבית האנטישמית היתה צועקת בחצר שהצבא הגרמני מתקרב, ועוד מעט הגרמנים יגיעו לגם לכאן, לחצר הזאת... בזמן הבידוד והסגר של הקורונה היא חזרה לאותן תחושות קשות שהיו בלתי נסבלות: היא חזרה להיות ילדה קטנה שכל עולמה מתמצה בחדר, היא יכולה רק להשקיף על החוץ, ולא להעז לצאת. כמו אז, בילדותה, כך גם בזמן מגפת הקורונה הייתה הסכנה נוכחת באוויר, מתקרבת, ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות.
הסגר גם הביא אנשים לאגור מזון, שכן הוא הזכיר להם את ימי הרעב במלחמה. היו אנשים שהזמינו משלוחים ומילאו חדרים שלמים בבית במוצרי מזון. אישה בת 82 סיפרה שבמשך כמה שבועות בישלה "כל יום וכל היום" מתוך דחף כפייתי "שלא יחסר". היא סיפרה במבוכה שהגיעה למצב שהמקרר היה מלא ודחוס, ו-"לא ניתן היה לאחסן בו יותר אפילו לימון". זה לא עצר אותה, היא התחילה לחלק אוכל לשכנים.
מגפת הקורונה הזכירה לרבים מניצולי השואה מחלות שהשתוללו והרגו מאות ואלפים. אדם בן 89 סיפר למטפלת שהוא לא מודאג כלל מהקורונה. כנשאל איך הוא מסביר את זה, ענה שהוא מכיר כבר מגיפות, שכן מגפת טיפוס השתוללה במחנה שאליו גורשה משפחתו. כל כך הרבה אנשים סביבו מתו – קרובים, חברים, בני אותה עיירה שגורשו איתם. אבל יום אחד חלתה גם אימו והוא ואביו סעדו אותה עם המעט שהיה להם. בניגוד לרבים אחרים, היא הבריאה. היום, הוא מספר, יש אמנם מגיפה אבל המצב שונה לגמרי. יש אוכל, יש בתי חולים, ויש תרופות וציוד רפואי. אין מה לפחד או להשוות אפילו את המצב למה שהיה אז.
"את פוחדת מהמחלה?" שאלה אותי אישה בת 90. "את חושבת שאם תקפידי על מסכה ומרחק בטוח זה יעזור לך? יש לי חדשות בשבילך – אין לך שום שליטה על החיים או על המוות". מיד לאחר מכן היא סיפרה סיפור אחד מתוך עשרות סיפורים על הטראומה המתמשכת של החיים בגטו, כשחייה לא היו שווים כקליפת השום, ובכל רגע, כל החלטה מקרית יכלה להביא לכך שתיהרג, או לחלופין – שתחיה. היא סיפרה שיום אחד הלכה עם חברתה בדרך הביתה. לאותה חברה היה תמיד קר, והיא החליטה ללכת דרך רחוב שמשי יותר, והן התפצלו. באותו יום היו באותו רחוב שמשי חיילים שירו בחברתה והרגו אותה ואילו היא חזרה לביתה בשלום.
הסיפורים הללו ממחישים עד כמה זכרונות טראומטיים יכולים להימשך חיים שלמים, ובהינתן הטריגר המתאים, גם להופיע בהפתעה בעוצמה גדולה. אין תסריט אחד או תגובה אחת אופיינית לכולם. איש איש פוגש את המגפה בדרכו הייחודית. חלק מגיבים למציאות של הסגרים והמחסור בפחד ואימה שחוו בילדותם ונעשים משותקים, אחרים מגיבים למחסור בפעילות אינטנסיבית של בישול ואגירת מצרכים. יש כאלה שפיתחו השקפה צינית ומרוחקת, שכן החיים לימדו אותם שהמוות יכול לבוא בכל רגע, בלי קשר לפעולות שיעשו. יש גם כאלה שצוחקים למגפה, שכן הם מרגישים שהיא כאין וכאפס לעומת הפחד והמגפות שחוו בנעוריהם.
