יום השואה המתקרב הוא הזדמנות לשאול שאלה פשוטה – מי הם בעצם ניצולי השואה? שאלה פשוטה שהתשובה עליה לא פשוטה כלל, משום שכבר במשפט הראשון יהיו אנשים שיתרעמו ויגידו שהביטוי "ניצולי שואה" הוא שגוי ומעליב, ויש להגיד "שורדי שואה". שוני קטן שמקפל בתוכו שוני תפיסתי גדול.
ובכן, הדמות המיידית שעולה לראש לשמע המילים "ניצול שואה" היא דמותו של אדם זקן, ששרד את אושוויץ או את גטו ורשה, שחייו ניצלו לאחר שהוא קפץ מהרכבת, ושחי בזקנתו בעוני. לשמחתי זו לא כל התמונה. מעטים ניצלו מהזוועות באושוויץ, ומעטים מאלה שניצלו עוד חיים בינינו היום. רוב הניצולים שחיים בינינו היום היו ילדים בזמן המלחמה. חשוב לחשוב עליהם כילדים הצעירים וכבני הנוער שהם היו אז, שכן כך הסיפור שלהם הופך להיות מוחשי יותר. אחד הפרוייקטים המרגשים ביותר שנעשים עם ניצולי השואה הוא "תיאטרון עדות" של עזרא דגן שבמסגרתו ניצולים נפגשים עם נערים ונערות, מספרים להם את סיפורם, והנערים מעלים אותו כמונולוג או הצגת יחיד. זו חוויה חזקה לשמוע את הסיפור מפי נער בעל פנים צעירים וקול שעוד לא התחלף.
הילדים שנותרו ללא משפחה
מאות אלפים של יהודים ובהם כמובן גם ילדים, גורשו מעיירותיהם אל אזור באוקראינה שנקרא טרנסניסטריה, שם הושארו לגורלם. הם חוו רעב ומחלות ורק מעטים מהם שרדו. לעיתים שרדו משפחות שלמות בזכות תושייה של ההורים וכמובן מנה גדושה של מזל, ולפעמים שרדו רק ילד או ילדה בודדים ממשפחה מורחבת של עשרות רבות של אנשים. ילדים אלה התקבצו לאחר מכן בבתי יתומים ועלו לארץ בעליית הנוער. עבור חלקם, קבוצת הילדים נשארה משפחה כל ימי חייהם, והיוותה תחליף לבית שהיה ואבד ולאמון בעולם שפוי.
יש ילדים שחיו אצל משפחות מאמצות. לעיתים מישהו הלשין והמחתרת הצליחה לחלץ את הילד מבעוד מועד ולהעבירו למשפחה אחרת. החיים ניצלו, אבל הנפש? מה קורה לילד קטן שעובר בין בתים, בין הורים מאמצים, בין סגנונות הורות שונים, ותמיד עליו להתחבא?
הטיפול שחרר את השנאה
לעיתים המשפחות המסתירות הן שביקשו למסור את הילדים שכן הן לא עמדו בלחץ ובמתח שבהסתרת ילד יהודי. אדם בן 89 סיפר לי שבינו ובין האישה שהסתירה אותו שררה שנאה ממש, שכן היא העדיפה את ניקיון הבית ואסרה עליו לצאת מחדרו. יום אחד הוא איים עליה: "אני אלך למשטרה ואסגיר את עצמי כיהודי, אבל אז יתפסו גם אותך!". בו ביום הגיע הכומר והעביר אותו למנזר, שם מאחורי חומות גבוהות לא היתה אפשרות לצאת ולהלשין. במהלך הטיפול במרכז אלה, במרחק של עשרות שנים, הוא יכול היה לספר את הסיפור שוב ושוב, וחשב לפתע שאולי האם המאמצת לא שנאה אותו ולא העדיפה את ניקיון הבית, אלא פשוט פחדה פחד מוות על עצמה במקרה שיראו אותו וישאלו שאלות ולכן סגרה אותו בחדר. בזכות הטיפול הוא ויתר על השנאה שלו כלפיה – ויותר חשוב – שלה כלפיו.
להתרחק מכל גילוי חיבה
היו ילדים שנמסרו למנזרים וגדלו תחת עינן הפקוחה של נזירות קשוחות וקרות לב, ששנאו את הילדים על יהדותם וקיוו למחות לה כל זכר. יש ילדים שמצאו במנזר כומר טוב לב אחד, שבפרטיות תא הווידוי היה לוחש להם: "תשכחו את כל מה שלמדתם היום על ישו, אתם ואני יודעים שאתם יהודים וכך תישארו".
יש ששרדו בתושייה של שועל רדוף ועברו בין משפחות איכרים שהעסיקו אותם כרועי פרות. ילדים כאלה לא העזו להישאר יותר מידי זמן במקום אחד, שכן ברגע שהתחילו להירקם קשרי ידידות או חיבה, היו עלולים לגלות שהם נימולים, לשמוע אותם מדברים יידיש בשנתם או להבין שלא דרכו מעולם בכנסיה. איך נראים החיים הרגשיים של ילדים כאלה, שלמדו להתרחק מכל גילוי חיבה על מנת לא להיקשר? ומה קורה להם בהתבגרם ובהפכם לבני זוג והורים בעצמם?
היו ילדים שהצילו את משפחותיהם. כאשר ההורים נשארו בבית בעוצר ועם התינוקות, דווקא בני ה-8 או ה-10 יכלו להסתובב ברחובות ולחמוק מהשוטרים. הם היו מתגנבים למאפיה, גונבים לחם או תפוחי אדמה וחוזרים עם שללם היקר שקנה למשפחתם עוד ארוחה. וההורים עצמו עין, או נאלצו לסמוך על גבורת ילדיהם.
יש שברחו עם משפחתם מזרחה, לסיביר או קזחסטן, אימהות שנדדו לבדן עם כמה ילדים, לאחר שבעליהן נלקחו לצבא או לעבודות כפיה. אותן אימהות חיו כמה שנים ברעב ומחסור תמידיים ובעבודה מתישה מבוקר עד ערב, כשילדיהן בקושי רואים אותן ונאלצים כמעט לגדל את עצמם.
ומה על יהדות לוב וטוניס שחייתה תחת משטר פשיסטי או נאצי, שכן האיטלקים והגרמנים הגיעו גם לשם? גם היום אני נתקלת בחוסר אמון של אנשים ששומעים על סבלותיהם של יהודי לוב וטוניס במלחמה.
ויש... ויש... ויש...
מספר התסריטים כמספר הניצולים
גם אם התסריטים הם דומים (סיפורם של יהודי הונגריה, סיפורם של ניצולי טרנסניסטריה או סיפורם של ילדי טהרן) עדיין יש הבדלים בין הסיפורים האינדיבידואליים שכל ילד או שורד מספר לעצמו על חייו מאוחר יותר. חלקם מתעכבים רבות על הגעגוע להורים, חלקם לא השתחררו מעולם מהרעב והקור שהיו מנת חלקם בשנים המעצבות של ילדותם, חלקם זוכרים את המדריכים המסורים שבאו ללמד אותם, חלקם מספרים על הקיר הרגשי שבנו על מנת לא להרגיש ואשר סייע להם לבנות חיים חדשים, להתחתן, להביא לעולם ילדים, ולבנות את הארץ. אחרים שקועים בטראומות שמלוות אותם לתמיד ואשר בצילן הלכו לעבודה כל חייהם (בחרדה מתמדת מפני המנהל, דמות סמכות, שהסימן הקטן ביותר לחוסר שביעות רצון שלו סימן בעיניהם סכנת מוות), או גידלו את ילדיהם (בחרדה מכל מחלה קטנה, שמא ימותו).
מספר התסריטים הוא כמספר האנשים שמספרים אותם. כפסיכותרפיסטית ששומעת את אותם סיפורים מפי הניצולים, או השורדים, אני נדהמת בכל פעם מחדש מהשונות הרבה ומדמה אותה לקליידוסקופ – כשמסתכלים בקליידוסקופ, רואים תמונה חדה וצבעונית, אבל אם מזיזים אותו אפילו מעט ימינה או מעט שמאלה התמונה תשתנה. כך, בתוך אותו קליידוסקופ קטן, נמצאות בעצם אין סוף תמונות.
