ביקרתי השנה בתערוכה האחרונה של הצייר אבנר כץ ז"ל, שנפתחה זמן קצר לאחר מותו והציגה את התמודדותו עם הזקנה ועם סוף החיים בהומור האופייני לו. ברישום אחד הוא כתב: "כשמאחלים לי תהיה בריא – אני עונה שאני כבר הייתי".

פחד וציפייה

הזקנה מביאה עימה שאלות קיומיות, שאלות של חיים ומוות, של איכות חיים, של בחירה בחיים ובחירה במוות. כשאנחנו צעירים יש לנו תוכניות, החיים שלנו מלאים, מתרחשים שינויים ויש תמיד דברים לחכות להם. בגיל זקנה המציאות משתנה: לעיתים הזקנה מביאה עימה הצטמצמות חיצונית ופנימית. הגוף שמתכווץ ומתכנס לתוך עצמו מכיל בתוכו לעיתים גם נפש שמתכנסת ומתכווצת.

לעיתים העניין בסביבה פוחת, התוכניות מתרוקנות, נוצרת תחושה של "אין למה לחכות", "מה כבר יכול לקרות", "אני כבר הייתי – כבר חייתי". תחושת הסוף המתקרב מעורבת בפחד ואולי גם בציפייה. יש רצון לסיים אך גם פחד לסיים – פחד מ'לא להיות עוד'.

למה "לעיתים"? כי לא תמיד, ולא אצל כולם. גם חוויית הזקנה היא אינדיבידואלית: יש החיים את החיים עד תום, במלואם, מנסים למצות ולהנות מכל רגע, ויש את אלה שחיים את הסוף בתחושת "אני כבר הייתי", מי בהומור – ומי פחות.

בגידת הגוף

הרצון לסיים את החיים מורכב מגורמים רבים. לעיתים זו תחושת חוסר הערך – "מה נהיה ממני, אני, שהייתי מנהלת/מהנדס/רופאה... אני, שאנשים באו להתייעץ איתי, אני שתמיד הייתי משענת לאחרים – הפכתי למשענת קנה רצוץ, תלוי באחרים, לא עצמאי, לא נושא אפילו את עצמי".

לעתים זו תחושה של השפלה מול הגוף שלא נשמע לי, שמתקשה לנוע: אני זוכרת את הנפילה של אבי ברחוב לה הייתי עדה, את תחושת ההשפלה שלו ובגידת הגוף. לעיתים זו תחושת חוסר התוחלת: "מה עוד יקרה טוב בחיי, כל יום נראה כקודמו או גרוע יותר, כל יום כאב חדש, תנועה אחת פחות"...

יצירה של סוף החיים

אבנר כץ צייר במשך שנה בכל יום פורטרט של עצמו – 365 ציורי פורטרט קטנים התלויים זה לצד זה בתערוכה. אני עוברת בין הציורים ומנסה להבין איך הם שונים זה מזה. אני מבינה שהשוני הוא רק בפרטים הקטנים, כי כל אחד בעצם מאד דומה לקודמו. השינויים מינוריים, ולאט לאט עם החודשים העוברים הפנים נעשים קודרים יותר ודומים יותר זה לזה בעייפותם, בכובדם. אבנר כץ נפטר זמן לא ארוך לאחר שסיים את הסידרה והיא הפכה ליצירה של סוף החיים - להליכה אל הסוף, אל ה-"אני כבר הייתי".

‍

‍

יש מי שמוכן להקשיב

האדם הקשיש חווה, בנוסף לתחושת בדידות אובייקטיבית (לעיתים), גם תחושת בדידות סובייקטיבית הנובעת מכך שאין, לתחושתו, מי שירצה לשמוע את רחשי לבו. הילדים, מפאת עומס החיים והקושי להתמודד עם כאבו של ההורה, לרוב יעודדו אותו להיאחז במה שטוב ו"לא להתעסק כל הזמן במה שרע". החברים עסוקים במכאוביהם שלהם, ואינם מסוגלים להכיל את אלו של האחר. הסביבה הקרובה כולה לרוב מכוונת יותר לפעילות ולהסחת דעת מהקושי והכאב, ואינה מעודדת שקיעה והתאבלות על מה שכבר אבד ומה שעוד יאבד בהמשך.

בטיפול באדם הקשיש אנו פוגשים את המחשבות והתחושות הללו ולעיתים עצם העובדה כי ניתן לבטאן בקול, להפכן למילים שאדם אחר עד להן, ממלאת את המטופל בתחושת הקלה. ההרגשה כי יש מי שמוכן לשמוע ולהקשיב לתסכול, לאכזבה, לפחד... יש בה מן המרפא.

לא לפחד מהסוף

בעיני, מכאן נובעים הצורך והחשיבות הגדולים שבטיפול דווקא בגיל המבוגר הזה. הייחודיות של הטיפול מתבטאת בהתייחסות לעבר ולהווה תוך מתן פתח לעסוק גם במגע עם סוף החיים הקרב – ב-"אני כבר הייתי ותיכף כבר לא אהיה עוד", בלי להירתע ולהיבהל מכך. קיים צורך אמיתי להתמודד עם הרגשות והמחשבות הקשים והמעיקים הללו כיוון שהם אמיתיים ואותנטיים, וההתחמקות מהם לא מבטלת אותם אלא רק מובילה לתחושת בדידות גדולה יותר.

אסיים בשיר של אהרון שבתאי, שמביא לתחושתי את הצד האופטימי של הדברים, כי גם אם נוגעים בקושי, בכאב, בחשכה ובמחשבות הסוף – יש בפנים אדם שלם, שיש בתוכו, בכל גיל, גם וגם וגם.

שמח / אהרן שבתאי

אהרן מדוכא,

אבל נשאר שמח

כי זה האופי שלו,

הוא אדם

עשוי לשמחה

זה כמו החושך

שמכסה עגבניה

כל החושך שבעולם

מכסה עגבניה

והעגבניה בחושך

אבל החושך הוא חושך

והעגבניה עגבניה

(מתוך הספר "פתחתי דלת, ועמדת שם")

‍

‍