כל מי שחווה אי-פעם התקף חרדה, דפיקות לב מואצות ברגעים של מתח או סתם "פרפרים בבטן", חש על בשרו שהגוף והנפש הם יחידה אחת. המחשבות והרגשות שלנו משפיעות על תנועות הגוף, מתח השרירים וקצב הנשימה. החוויות שאנו עוברים במהלך החיים משאירות את חותמן לא רק במוח, אלא גם ברקמות הגוף. הקשר הבלתי נפרד בין הגוף לנפש מאפשר להשתמש בתנועה ככלי טיפולי וכמשאב להתמודדות עם טראומות ועם מצבים רגשיים מורכבים.
מהו טיפול בתנועה?
טיפול בתנועה מתבסס על שימוש בתנועה כחלק מתהליך פסיכותרפויטי. הנחת היסוד של טיפול בתנועה היא שהגוף והנפש הם יחידה אחת, ושתנועת הגוף מבטאת במודע ושלא במודע חוויות רגשיות וגופניות (שחר לוי, 1989). טיפול בתנועה משתמש בגוף ככלי טיפולי במקומות בהם שימוש במלל, שנובע מתוך מודעות, מעכב או נכשל בביטוי תהליכים קוגניטיביים שאינם מודעים (Bernstein, 1984). במהלך הטיפול, המטפל קשוב לתנועות הספונטניות שמביע המטופל ומגיב לתנועות ולאיכויות התנועה בדרך אמפתית הכוללת לעתים הצטרפות לתנועה וביטויים גופניים.
תנועה כגשר אל העבר
לעתים קרובות, זכרונו של האדם הזקן נחלש. במהלך הטיפול, חלק מהמטופלים חוזרים על אותם זיכרונות שוב ושוב. בעבודה עם ניצולי שואה עולים זיכרונות מלאים בכאב, אובדן, נתקים, חולי ורעב, זיכרונות בעלי אופי חזרתי, מעין סיפור מודע שמסופר שוב ושוב. במקביל, קיים עולם שלם של זיכרונות לא מילוליים מתקופות שונות בחייו של המטופל. עבודה עם הגוף משמשת עבור המטפל דרך נוספת, שאינה כרוכה בשיחה, להיכנס לזיכרונות הלא-מודעים מהעבר, וגם לזיכרונות הגופניים. יונה שחר לוי כתבה בספרה "מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי": "הגוף הבוגר לא יכול לשוב ולהיות גוף תינוקי, זעיר-ממדים, פלסטי-רך, מוחזק בבטחה על ידי גופים הוריים גדולים ממנו בהרבה. הנפש יכולה לנוע הלוך ושוב בין הזמנים בזכות הזיכרון".
הידיים מספרות
מה קורה בפועל במהלך הטיפול? בטיפול הקבוצתי אני שמה דגש, לדוגמה, על חימום תנועתי של הידיים, על הקשבה לתחושות בידיים, חום, קור, מגע של כף יד בכף היד השנייה או מגע של כף יד בפנים, רמת הכיווץ או השחרור של השרירים ביד, האם היד סגורה או פתוחה, האם היא רוצה להחזיק, לשחרר, להתנער ועוד. לעתים אני שואלת מה הידיים מספרות או מרגישות היום, ואז אני פוגשת ידיים שמספרות על עבודה קשה שעשו בחיים ועל משמעות העבודה בחיים: ידיים חזקות כמו פלדה; ידיים שבישלו בבית ארוחות משפחתיות; ידיים שזוכרות ומתגעגעות למגע של אימא או בן/בת זוג; ידיים שהחזיקו, ערסלו וטיפלו בתינוק בילדים; אצבעות שניגנו בפסנתר; אצבעות שקיבלו טבעת מסבתא אהובה; ידיים שהחזיקו יד של אדם קרוב או חיבקו אותו; אגרוף שרוצה להילחם; ידיים שלא מרגישות את עצמן או מרגישות היאלמות, ועוד. כל סיפור או זיכרון שמסופר בזכות הגוף והתנועה פותח אפשרות לביטוי ולחיבור מחדש של האדם לעצמו, לרגשות ולרצונות המודחקים. החיבור הזה זמין בטיפול בכל רגע נתון, דרך השער של הגוף שנוכח תמיד בחדר הטיפול.
האם הגוף זקוק לתנועה?
במהלך הטיפולים אני מזכירה לעצמי שלאנשים זקנים יש הרבה מאוד יידע, זיכרונות ורצונות הטמונים בגוף, ומקפידה להקשיב לא רק למילים אלא גם למה שהגוף, המבט והנשימה מספרים. לעתים אני מגיעה לקבוצה עם כוונה לעשות חימום אקטיבי, להזמין להניע בהדרגה את כל הגוף, ואז אני פוגשת מעגל של אנשים שמרגישים בעיקר כובד, עייפות וכאב, שומעת אנחה כבדה, פוגשת מבט סובל. אני שואלת את עצמי – למה הגוף הזה באמת זקוק? האם הוא זקוק לתנועה עכשיו, או דווקא למנוחה? איך אפשר לנוח בישיבה על כיסא? איך אפשר ללכת עם הכובד, ולא נגדו? ואז, מתוך הצטרפות לכובד יכולה לצמוח קרבה ואינטימיות: המטופל מרגיש שאני באמת איתו, שאני רואה אותו.
