כשמדמיינים ניצולת שואה, בדרך-כלל לא מדמיינים אישה כמו הלן לבנת וינינגר: אנרגטית, ספורטיבית, ונראית צעירה בעשורים מגילה (82). בדירתה המטופחת בהרצליה פיתוח, אותה היא חולקת עם בעלה מזה כ-60 שנה, היא מציגה שמונה ספרים שכתבה. הספר הראשון, שנקרא "למלא את הזמן בחיים", סוקר את קורות משפחתה מאמצע המאה התשע עשרה לאורך ארבעה דורות, כולל תקופת השואה, למרות שהיא עצמה לא זוכרת דבר ממנה ("עד גיל שש אני לא זוכרת כלום. זה כנראה מנגנון ששמר עלי"). הוריה שרדו את השואה, אך 50 מבני משפחתה המורחבת נספו. הספר שכתבה התחיל מ-24 דפים כתובים שהשאיר אביה של הלן בהם סיפר על קורות המשפחה, ומשם היא יצאה למסע של חקירה וכתיבה שנמשך חודשיים. "זה התחיל מהבזק שהיה לי – ' למלא את הזמן בחיים' – וזה חזר על עצמו שוב ושוב עד שהחלטתי להתיישב ולכתוב. התנתקתי מהמציאות, ישבתי על המחשב וכתבתי 400 עמודים מלאים". הספר, אותו מגדירה הלן "היסטורי עלילתי", יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון וזכה לשבחים רבים. את הרווחים ממכירת הספר תרמה הלן לצדקה. "הרגשתי שזה לא הכסף שלי, אני לא יודעת להסביר", היא אומרת. "כשנתתי את הכסף זה עשה לי טוב".
"אני מתמכרת לכתיבה"
למרות שהלן היא רו"ח במקצועה, כתיבת הספר הראשון פתחה עבורה צוהר לעולם הכתיבה ומאז, למעשה, היא לא הפסיקה לכתוב. הספרים הבאים שלה עוסקים בנושאים מגוונים: "שבילים קטועים" (הוצאת ספריית פועלים) נולד ממאמר שהופיע בעיתון "הארץ" על צוענים בדרום אמריקה, והצית אצל הלן את הדמיון ואת הרצון לחקור את עולמם של הצוענים; "רוזה – סיפורה של אישה" הוא רומן סוחף הנוגע בנושא הרגיש של אשפוז בכפייה; "מבוך השכחה" מספר על קורותיה של ילדה יהודייה בת 8 הנלקחת מזרועות אמה אל ביתו של קצין נאצי, וגוזרת על עצמה אילמות כדי להציל את עצמה; "אימייל של תקווה" הוא סיפור על אהבה מאוחרת של שני זרים, "ילדות גנובה" מספר על קורותיו של ילד יהודי אוקראיני שמשפחתו נעלמת, "לדבר על הכל" הוא אוסף סיפורים קצרים ו"אין גיל לאהבה" הוא אוסף שירים.
הלן לא יודעת להסביר מאיפה מגיע הדחף לכתוב: "כשאני נכנסת לאיזשהו נושא והוא מציק לי, זה לא עוזב אותי. אני לא נוסעת לחו"ל, לא עונה לטלפונים, אני מתמכרת לכתיבה נפשית, שכלית ופיזית. יושבת וכותבת בלי טיוטות. כשאני מתחילה, אין לי מושג לאן הסיפור הולך. הוא לוקח אותי".
"אני נושאת אותו בתוכי"
בין שלל הטיוטות והסיפורים הכתובים בכתב יד על ניירות אקראיים ונערמים בביתה בערבוביה, מוצאת הלן שיר עצוב וכואב שכתבה לאחרונה. היא מקריאה אותו בקול משתנק ומסבירה: "זה כאב אקטואלי. הבן שלי נפטר לפני ארבעה חודשים". צביקה (זיגי) לבנת, בנם היחיד של הלן ובעלה, צלם תת-ימי שהתפרסם ברחבי העולם בזכות כשרונו הייחודי, נפטר בפתאומיות מסיבה לא ידועה בגיל 57 והותיר אחריו ילד בן שבע שהיה כל עולמו. למרות שחי בחו"ל בשנים האחרונות, הוא שמר על קשר יומיומי והדוק עם הוריו ושוחח עם אמו הלן מספר פעמים ביום. "היה בינינו קשר כל כך חזק", היא אומרת. "אין הורה שחווה קשר כזה עם בן. פעם הוא כתב לי 'בזכותך למדתי לאהוב'. יש לי תחושה שאני נושאת אותו בתוכי".
הלן לוותה ע"י מרכז אלה, ולאחר זמן מה החליטה שהיא מסוגלת להמשיך להתמודד בעצמה עם האובדן הכואב. "אני בונה את עצמי לבד, ואני מצליחה", היא אומרת. "החלטתי לחזור לחיים, לחזור לספורט, יש לי בן זוג שאני צריכה להיות חזקה גם בשבילו. אני צריכה לחיות עם הכאב, להחזיק ולא ליפול".
את סיפורה המטלטל מסכמת הלן במילים "החיים הם לא מסיבה", אבל מצליחה גם להיאחז בתקווה. "בכל דבר, גם אם הוא הכי רע בעולם והכי קשה, יש קרן אור", היא אומרת, ומסיימת בעצה לחיים: "אם יש מישהו שאת אוהבת, תגידי לו את זה שמונים פעם ביום".
את ספריה של הלן לבנת וינינגר ניתן לרכוש ישירות מהסופרת בטלפון 050-8383508. כל ההכנסות ממכירת הספרים נתרמות לצדקה.
