לעמותת מרכז אלה יש קשר מיוחד לניצולי השואה. העמותה הייתה הראשונה בארץ שהעניקה סיוע נפשי וחברתי לניצולי שואה, ועד היום מקבלים הניצולים תמיכה נפשית פרטנית וקבוצתית במסגרת המכון הטיפולי של מרכז אלה, במימון הרשות לזכויות ניצולי שואה.
במקרים בהם המטופלים מתקשים להגיע לקליניקה מסיבות שונות, הטיפול מתבצע בביתם. אליזבטה אוברשטיין (ליזה), בת 90, מתקשה להגיע לפגישות ולכן היא פוגשת את נורית שדה, עו"ס וגרונטולוגית קלינית של מרכז אלה, בדירתה הנעימה ברעננה. "מי שהייתה לו ילדות קשה – זוכר", היא אומרת, ומספרת את סיפורה לפרטי פרטים, מוכיחה את טענתה.
"הכנסתי יד לכיס, ומצאתי שם עוגייה"
"נולדתי בבלרוס בשנת 1932. כשהייתי בת ארבע, אסרו את אבי באשמת ריגול. זה היה נורא, זה כמו חותמת. פחדו לדבר איתנו", היא מספרת. "לקחו אז המון אנשים טובים לכלא, בלי לחקור ובלי לבדוק. את כל האנשים הכי טובים והכי חכמים". כשהתחילה המלחמה וליזה הייתה בת 9, הלכה עם אמה ברחוב ופתאום נשמעה אזעקה. "הסתתרנו בתוך בית סמוך, ולמחרת התחילה המלחמה. אמא עבדה בחברת החשמל, ולקחה אותי לעבודה. היה קיץ, לבשתי שמלה קצרה, ופתאום התחילו הפצצות וכולם ברחו ליער. הלכנו 60 קילומטר מבוברויסק עד רהצ'וב. בלילה היה קר, ונתנו לי ללבוש מעיל של אחד הילדים. הכנסתי יד לכיס, ומצאתי שם עוגייה שאכלו ממנה ביס אחד. אכלתי את העוגייה", היא מספרת בדמעות. עד היום היא מתייסרת. "בבוקר לקחו את המעיל בחזרה. עד היום לא טוב לי עם זה שלקחתי את העוגייה".
חודשיים בתוך רכבת
לאחר מכן עברו ליזה ואמה מסע ארוך, במהלכו היטלטלו ממקום למקום בלי כסף, בלי אוכל ובלי בגדים נקיים. כשהגיעה השמועה שהמלחמה מתקרבת לרהצ'וב, עלו ליזה ואימה לרכבת עמוסה באנשים, עליה שהו במשך חודשיים תמימים. "ישנו בעמידה, ישנו בישיבה, ומדי פעם הרכבת עצרה ונתנו לנו קצת מים ואוכל", היא מספרת. "לפעמים, חיילים של הצבא האדום שנסעו ברכבות בנתיב הנגדי זרקו לנו סוכר ולחם". הרכבת עצרה בכפר באוזבקיסטן, שם שהו ליזה ואמה כשנתיים. בתקופה זו נפטרו כמה מבני דודיה וכן סבתה. "בקיץ היה לנו טוב כי היו פירות טעימים, אבל בחורף היה קשה. מדי פעם נתנו לנו לאכול אוכל של פרות, אבל לא כל יום". ליזה מספרת איך גלגלה בין כפות ידיה גרגירי חיטה, הוסיפה מעט מים, הניחה על תנור ולעסה את זה "כמו מסטיק".
אוכל גנוב
אמה של ליזה החליטה למצוא פתרון לרעב. היא ניסתה למצוא עבודה, אבל סירבו לקבל אותה מפחד שתדביק את העובדים האחרים במחלות. בשלב מסוים פגשה האם שכן מהעבר, קצין, שסייע לה למצוא עבודה. היא החלה לעבוד כמנהלת חשבונות במסעדה, ומדי פעם גנבה מעט אוכל כדי לתת לליזה, שסבלה לאורך אותה תקופה ממחלות רבות, ביניהן טיפוס, מלריה ודלקת ריאות. מאוחר יותר עברו השתיים לקירגיזסטן, שם הלכה ליזה לראשונה לבית הספר, בגיל 11. עם תום המלחמה, חזרו ליזה ואמה לרוסיה הלבנה.
אביה של ליזה שוחרר אחרי עשור בכלא, והיא זכתה לראות אותו שוב כשהייתה בת 15. הוריה נפרדו ונישאו מחדש, והיא עצמה נישאה בשנת 1953. ליזה ובעלה, שנפטר לפני כ-15 שנים, עלו לישראל בשנת 1972, אחרי שהמתינו שנים ארוכות לקבלת אישור. ליזה למדה הנהלת חשבונות ועסקה בתחום, ובשנים האחרונות השתתפה בחוג צילום, במועדון חברתי, בשיעורי התעמלות ועוד. כיום היא מתגוררת ברעננה ולה שלושה ילדים, שישה נכדים ושבעה נינים.
