כשמדברים על ההשלכות של הטבח ב-7 באוקטובר, מרסלה ציון, עו"ס ומטפלת משפחתית במרכז אלה בירושלים, משתמשת במטאפורה של סלע המושלך למים ויוצר מעגלים גדולים יותר ויותר של אדוות. "מעולם לא חוויתי את המצוקה שאנו חווים כעת", היא מספרת. "זה משפיע על צעירים ומבוגרים בכל בית, בכל משפחה ובכל תחומי החיים. כמטפלים, אנחנו מבינים שההשפעה של אסון זה תהיה ארוכת טווח ומרחיקת לכת, ותגיע למקומות הכי לא צפויים. למרות שכולנו הוכשרנו היטב בטיפול בטראומה, גם אנחנו עומדים בפני סיטואציה חדשה כי הפעם אנו מעורבים בה באופן אישי מאוד, כבני משפחה, חברים, שכנים וכמובן כאזרחי ישראל".
איך הקשישים ושורדי השואה שאת עובדת איתם מחזיקים מעמד?
"הם מזועזעים מאוד מהאירועים. רבים מהם אומרים: 'האם אני עדיין צריך לחוות דברים כאלה?', 'שרדתי את השואה ולא חשבתי שאצטרך לסבול שוב איום כזה'. הם גם מודאגים מהמורשת הרוחנית. איזו מדינה הם משאירים לילדים ולנכדים שלהם? הם מרחמים על הצעירים שניצבים כעת בפני המשימה להגן על ישראל. לקשישים רבים יש נכדים ונינים ביחידות קרביות, הם לא מצליחים לישון בלילה מהדאגה. יש גם נכדים ונינים שנפלו, וכאלה שפצועים קשה. כואב מאוד לפגוש את הקשישים שלנו במצב הזה.
"בבית בארט לא קיימנו פגישות פיזיות בשבועות הראשונים של המלחמה, הרגשנו שזה מסוכן מדי. במקום זאת שמרנו על קשר טלפוני, ערכנו ביקורי בית ושלחנו להם חבילות של דברים טובים. כבר התרגלנו לזה מתקופת הקורונה. כשהתברר שהנסיבות מאפשרות, התחלנו שוב את מפגשי הקפה. מנהל בית ההורים הפציר בנו, ובצדק. השגרה חשובה, ולכולם יש צורך עצום לדבר ולפגוש אחד את השני. חיברנו כל מתנדב עם קשיש, בכדי שיעזור להביא אותם בבטחה למרחב המוגן במקרה של אזעקה. במהלך הפגישות עצמן לא דיברנו על המלחמה. אנחנו רוצים לשמור על אווירה נעימה ולספק כמה שעות של שלווה ונחת בזמנים מתוחים ובלתי אפשריים אלה".
מה המצב הנפשי הכללי של האנשים שאת פוגשת?
"יש עצב עצום, פחד וכעס. אני שמה לב שהיכולת של אנשים להתמודד התערערה. צריך לזכור שהיו לנו חודשים של הפגנות ואי שקט בגלל השינויים בחקיקה העומדים על הפרק. כולם היו מותשים. החגים נראו כמו זמן טוב להסדיר נשימה ואז להתחיל עם דף חדש ונקי, כמו במילות השיר של נעמי שמר, 'אחרי החגים יתחדש הכול'. במקום זאת, הגיעה מכה קשה. חשוב לעבוד על חוסן בזמן כזה ולעודד את החוזקות של האנשים עצמם. אני רוצה לציין שכל דרכי הסיוע השונות שאנו חווים כעת – אנשים שמבשלים או מכבסים למפונים, שבאים לקטוף פירות במשתלות של אזורים נטושים, מוזיקאים שמגיעים להופיע, הפגנות עבור בני הערובה – היוזמות האלה משקפות חוסן וסולידריות עצומים בחברה. זה עוזר לאנשים רבים, מעודד ונותן תקווה".
מה את יכולה לספר לנו על אלו שנפגעו מהפשיטה ב-7 באוקטובר ומהמלחמה?
"כעמותה שרגילה להתמודד עם טראומה, עמותת מרכז אלה הייתה מוכנה ב-8 באוקטובר להעניק עזרה ותמיכה טיפולית באמצעות זום, טיפול פרטני, מפגשים קבוצתיים לנפגעים ובני משפחותיהם, וכן השתלמויות ותמיכה מקצועית למטפלים. לגבי המטופלים שלנו, תחושת הביטחון שלהם נפגעה מאוד. ניצולים לפעמים לא מעזים לעזוב את בתיהם, הם נבהלים מכל צליל שהביאו איתם מאותו יום גורלי. הם מרגישים אשמה ומתקשים להמשיך בחיים. לימודים או עבודה אינם בראשם. כרגע, הכול חוץ מהמלחמה נראה לא רלוונטי ותלוש. כמטפל, עליך לוודא שהם ידאגו לעצמם בשלב זה. האם הם אוכלים, האם הם מתקלחים, כמה הם יכולים לישון, האם הם עושים משהו נחמד כמו לטייל עם הכלב או לשחק סודוקו?
"לגבי קרובי המשפחה, האבל הוא עצום, ובמקביל הם צריכים להתמודד עם המתח, העצב והחרדה שמביאה המלחמה, מה שנקרא 'שגרת מלחמה'. זה מסבך את החיים של המטופלים, וגם את שלנו. למשל, אני מכירה משפחה שהבן שלה מת, אבל הילדים האחרים שלה משרתים בצבא. האם ההורים יכולים להקדיש תשומת לב לילדים האחרים או שהם נמצאים בתהליך אבל עמוק שיצבע את שארית חייהם?
"ההלם והתוצאות של הפיגוע יורגשו לאורך זמן. במרכז אלה מנסים להתמודד עם הנסיבות, החוויות והשאלות בצורה מקצועית, אנושית ויצירתית ככל האפשר. מה קורה לצעיר ששרד את זוועות המחבלים בפסטיבל NOVA, ומאשים את עצמו שלא הצליח להציל אחרים? איך אפשר לתמוך בניצולי קיבוצים שאיבדו הכול – משפחה, שכנים, בית ואח?
"אנחנו חיים עם החדשות של היום ועם היכולות שלנו. בתקופה כזו של אי ודאות, החלק החשוב ביותר בעבודתנו הוא לא להעמיס יותר מדי ולהסתכל על כל סיטואציה בצורה הטובה ביותר, מכל הזוויות שלה".
