"זה היה ברור לי, אני שומרת על אחותי", מספרת הגר רודניק, בת 99 מקיבוץ גלעד, שהייתה שבויה במחנה ברגן בלזן במשך שנה וחצי. "כשההורים כל היום לא היו, והיו זמנים כאלה, אני הייתי מטפלת של מיקי. הייתי הולכת איתה לקחת קצת אוכל, הכל ביחד".
הגר, ששוחררה על ידי הרוסים באפריל 1945 בטרביץ, היא אחת מבין ששת הניצולים שהדליקו נר לפני מספר ימים בטקס יום השואה שהתקיים במתכונת מקוונת ודיברו על החוויות שעברו בזמן המלחמה.
הדגש בסיפורים שלהם היה על היחסים הבין-אישיים בזמן המלחמה.
כמו הגר, כל ניצולי השואה שמדליקים היום נרות, היו בתקופת השואה ילדים, תלויים באנשים שסביבם. האם יכלו למצוא מזור לפחדיהם ולכאבם אצל ההורים או המאמצים שלהם? האם יצרו קשרים איתנים עם אחרים בסביבתם החדשה? האם פרקו את שעל ליבם על דפים של יומן? או שאולי הסתמכו רק על עצמם?
"אם יש דבר אחד שהפנמנו במהלך משבר הקורונה, זהו הערך הרב הטמון בקיומו של קשר אנושי", מסבירה יעלה כהן, מנכ"לית משותפת מרכז אלה, שהנחתה את הטקס. "ההסתגרות הכפויה גרמה לנו, ועודנה גורמת לנו, להבין כמה זה חשוב לפגוש קרובי משפחה וחברים, להיות מסוגלים לחלוק חוויות ותחושות של שמחה ועצב ולחבק. זה נכון למבוגרים ולצעירים כאחד.
תובנה זו גרמה לרבים לתהות איך בעצם היו אותן חמש שנות המלחמה הארוכות, כשהיהודים נעקרו מהסביבה המוכרת להם ומהקשרים החברתיים שבנו, ונאלצו לשרוד את המלחמה לבדם, או לעתים רק עם בני משפחה. יהודי הולנד נרדפו. לעתים הם נדרשו לאמץ לעצמם זהות חדשה. הם ירדו למחבוא, או שנלקחו במעצר. חייהם השתנו מן הקצה אל הקצה באופן שלא ניתן היה לחזות. היה עליהם להתמודד עם פרידה, חולי ומוות, עם אלימות, רעב ומצוקה. האם יכלו להפקיד את ביטחונם בידי מישהו אחר? האם היה מישהו שבא לעזרתם? ואם לא, מה נתן להם את הכוח להמשיך לעמוד על הרגליים?"
אלה הן השאלות שעמדו במרכז הטקס.
מר הנס דוקטר, שגריר הולנד בישראל השתתף בטקס ונשא דברים:
"היום, ביום הזיכרון, אנו מתחברים זה לזה בתקופת הבדידות של קורונה, עם הרגשות שמזכירים לנו את העבר. למרבה המזל, הודות לטכנולוגיה המודרנית אנחנו יכולים בכל זאת להיות היום יחד, ולזכור.
במסורת של תפילת הקדיש וציון שמותיהם, בני המשפחה שנספו ממשיכים לחיות במחשבותינו. אני מקווה שנוכל להתנחם בכך".
למי שהחמיץ את הטקס או מעוניין לצפות בו שוב, מצורף קישור לצפייה ביוטיוב
