בישראל חיות כ- 60,000 מטפלות זרות, בעיקר ממזרח אירופה ומהמזרח הרחוק. נשים אלה עוזבות את משפחתן ואת ארצן כדי לתמוך כלכלית ביקיריהן. מה עובר עליהן, איך הן מרגישות כאן ומה הן יודעות על מעסיקיהן?
במסגרת עבודתנו הטיפולית עם ניצולי שואה, אנו עורכים ביקורי בית למטופלים המרותקים לביתם. לביקור בית יש ללא ספק ערך מוסף, משום שהדבר מאפשר לפגוש את המטופל במקום הטבעי שלו, כך ניתן לזהות קשיים שאחרת לא היו נראים לעין. בנוסף, במהלך ביקורי הבית, אנו פוגשים לעיתים קרובות גם את המטפלים של אותם קשישים. במקרים רבים מדובר בנשים המגיעות לישראל מחו"ל כדי לעבוד בטיפול כמה שנים, לרוב עם קשישים הזקוקים לתמיכה 24/7.
עבורן זוהי אינה בחירה קלה ולא משימה קלה. איך הנשים האלו מרגישות כאן, בישראל, הרחק מביתן, בתרבות אחרת לגמרי? כאשר הן עובדות עם ניצולי שואה, האם הן מודעות להיסטוריה שלהם ולהשלכות ארוכות הטווח של חוויות השואה?
שאלנו שאלות אלו את ג'לינה (33) ממולדביה, את מריה (59) מאוקראינה, את רודדה (46) מהפיליפינים ואת קומארי (45) מנפאל.
מהשיחות שקיימנו, התרשמנו שחלק מהמטפלות מודעות לעובדה שחלק מהמטופלים שלהן הם ניצולי שואה. אם מדינת מוצאן הייתה מעורבת במלחמה, הן למדו על התקופה הזו בשיעורי היסטוריה, או שהן ראו סרטים על השואה. חלקן גם טרחו לחפש מידע באינטרנט אודות תקופת השואה.
נראה כי הידע הקיים אצלן תלוי גם במידה בה הקשישים מדברים על שנות המלחמה. חלק מהניצולים משתפים את המטפלות בחוויותיהם או שלעיתים יש להם סיוטי לילה והם מדברים על החוויות הקשות בשנתם.
יש מטפלות המדווחות על תחושת בדידות, במיוחד מאז פרוץ מגפת הקורונה. אך כאשר מצבם הקוגניטיבי של הקשישים בהם הן מטפלות הוא טוב, זה מקל עליהן, כי אז ניתן לשוחח עמם.
למרות הגעגוע למשפחות שנותרו מאחור בארץ המוצא, המטפלות אוהבות את המטופלים ואת עבודתן. הן חשות כי לעבודתן ערך רב ומבינות את המשמעות החשובה של תפקידן בחייהם של החולים ובני משפחותיהם. לדברי ג'לינה, המטפלת בנחמן בן ה -97, היא "גם הרופאה וגם הפסיכולוגית שלו": בהאזנה לדבריו, היא מרגיעה את כאבו הפיזי והנפשי של נחמן.
השיחות עם המטפלות מעוררות הערכה עמוקה כלפי הנשים המסורתיות והצנועות הללו, אשר מתמודדות עם עבודה תובענית, במרחק רב מקרוביהן ומכל המוכר להן, לרוב בבדידות ובשתיקה.
