כבר שנים ידוע כי ההשפעות של אירועי השואה לא נעצרות אצל הניצולים שחוו בעצמם את הזוועות, אלא עוברות גם הלאה לדור השני שחי בצל הטראומה, ולעתים גם לדור השלישי. במהלך השנתיים האחרונות הנחיתי עבור מרכז אלה שלוש קבוצות תמיכה לבני ובנות הדור השני לניצולי השואה, קבוצות שקמו ביוזמת עמותת "מרחבים" לוותיקי היישוב משגב ובהפקתה. הקבוצות כללו עשרה מפגשים שבועיים, והשתתפו בהן כ-50 אנשים. במהלך המפגשים התעוררו קשיים, שאלות ורגשות שחלקם הוצפו לראשונה במסגרת זו.

מטרת הקבוצות הייתה לבחון תופעות שהועברו מההורים ניצולי השואה לילדים שלהם ("ילדים" שחלקם עברו את גיל 60 ו-70) ואת ההשלכות של תופעות אלה על חייהם ועל תפקודם, במטרה לתרום להבנה עצמית טובה יותר, לקבלה עצמית אמיתית ולשיפור הרווחה הנפשית.

‍האם זה בהכרח קשור לשואה?

שאלה שחזרה על עצמה לאורך המפגשים ובכל שלוש הקבוצות הייתה – האם התופעות שאני חווה בהכרח קשורות לשואה? קיימת מחלוקת מקצועית ומחקרית בעניין זה. התשובה שאני, כמנחה, נותנת היא כי עלינו לבחון מהו מקור התופעות ומה מעורר את התחושות הנלוות להן. אם האדם מבין כי המקור קשור לחוויות שההורה חווה בשואה ולרגשות שהתעוררו עקב חוויות אלה – התשובה ברורה, ואותה תופעה היא תוצאה של חוויות ההורה בשואה.

‍לצאת מתפקיד הקורבן

כששאלתי את המשתתפות באחד המפגשים (בו נכחו רק נשים) האם הן מכירות את תופעת ההתקרבנות בחייהן, תופעה בה האדם חש שנעשה לו עוול והוא חסר אונים ומרגיש כי אינו מסוגל לעשות עם זה משהו, רובן הנהנו וחייכו. תחושת הקורבנות מופיעה לא פעם בקרב בנות ובני הדור השני לשואה, גורמת ל"תקיעות" ופוגעת ברווחה הנפשית. כמה משתתפות סיפרו כי במהלך חייהן נעשו מודעות לתקיעות הזאת, ופנו לטיפול נפשי בהיותן כבנות 40 או 60. התהליכים שעברו עזרו להן לקחת את החיים שלהן בידיים ולהשאיר את הקורבנות מאחוריהן. השיתוף הפתוח בתהליכים אלה בקבוצה עודד משתתפות אחרות ואיפשר גם להן להתבונן במצבים בהם הן מתקרבנות. לעתים, נוח להסתתר מאחורי העוול שנגרם על-ידי הורות לקויה או כתוצאה מכך שהאם לא ביצעה את תפקידה "כמו שצריך", אך בשל היותה ניצולת שואה אי אפשר לכעוס עליה, ולכן "ברור" כי הילדים שלה מסכנים. נדרש אומץ כדי להסתכל פנימה, להבחין במנגנון זה ולקחת אחריות אישית על הרווחה הנפשית.

‍טראומטיזציה משנית

נושאים נוספים שעלו בקבוצות השונות הם טראומטיזציה משנית ורגשות אשם. לעתים קרובות, הטראומות של ההורים השאירו אצלם עומס רגשי כבד שלא עבר תהליך עיבוד. העומס עבר לילדים, שספגו בלא מודע את הטראומות כאילו הם עצמם היו בשואה. בין היתר ציינו המשתתפים כי סבלו מסיוטי לילה של רדיפה, או מתחושות עצב עוצמתיות ללא סיבה ברורה. בתהליך בניית ה"עצמי האינדיבידואלי", ההתמודדות עם הרגשות המורכבים של ההורים גורמת לרגשות אשם.

‍בדידות מתמדת

באחת הקבוצות ניהלנו שיחה פתוחה ואמיצה על תחושת בדידות. לא קל לדבר על בדידות, ובמיוחד לא בקבוצה. כמה מהמשתתפות והמשתתפים שיתפו כי הם חשים בדידות מתמדת, למרות שהחיים שלהם פעילים, חברתיים ואיכותיים. אחרות שיתפו שספגו את הבדידות של האימהות שלהן והרגישו כי האימהות העבירו להן את האחריות לפצות על הבדידות שלהן. מפגש זה השאיר תחושות קשות אצל המשתתפים והמשתתפות.

‍חרדות ודאגות

נושא מרכזי נוסף שעלה בקבוצות הוא חרדות. לעתים קרובות, הורים ניצולי שואה ביקשו מילדיהם, למשל, לא לצאת לטיולי בית הספר או לא להצטרף לתנועת נוער, ולרוב הילדים נשמעו לבקשות אלה. בהמשך חייהם, חלקם עשו "העתק – הדבק" והעבירו את החרדות האלה לילדיהם ואילו חלקם דווקא החליטו, עקב תחושת החנק שחשו מהוריהם, לסמוך על ילדיהם ולתת להם חופש ועצמאות.

החרדות יוצרות פעמים רבות תלות באחרים, כמו אצל משתתפת פעילה במיוחד שסיפרה כי היא לעולם לא נשארת בבית לבד, וכך מכתיבה גם לבן זוגה שלא ייצא, למשל, למפגשי גיבוש של מקום עבודתו הכרוכים בלינה במקום אחר. אצל משתתפות אחרות קיים הצורך לדעת בכל רגע נתון על אודותיהם של הילדים, על אף היותם בוגרים ובעלי משפחות משלהם.

‍שיתוף חוויות

חלק מבנות ובני הדור השני חש צורך עז לספר על חוויות השואה כדי לא לשכוח, וכדי להפגיש את העולם עם המציאות הנוראית של אירופה הנאצית בשנים 1939-1945. משתתפים שונים מספרים את סיפורי הוריהם בפרויקט "זיכרון בסלון". הודות לשיח על הנושא, אחת המשתתפות אזרה אומץ ונענתה לבקשתו של בנה, לספר על חוויותיה של אימה בפני היחידה שלו בצבא.

‍לסלוח, לחמול, ולחבק את הרגשות הקשים

ההשתתפות בקבוצות תרמה לבני ובנות הדור השני בדרכים שונות. חלקם חשו יותר סלחנות כלפי עצמם, ולחלקם השיחות עזרו לחמול על הוריהם (גם אם לאחר מות ההורים). משתתפות ומשתתפים דיברו לראשונה על הנושא עם ההורים שעודם בחיים, עם ילדיהם, עם אחיות ואחים. אחרים החלו לחפש קרובי משפחה ולבנות אילן יוחסין. חלקם חשו שהתחברו מחדש למשפחה שלהם.

אחד הדגשים לאורך כל המפגשים היה כי אפשר ללמוד לחבק את הרגשות הקשים יותר, את החולשות ואת התופעות הלא נעימות שקשה לשנות, ולהסב את תשומת הלב לכוחות, לכישרונות, ליכולות ולהישגים שבדרך כלל לא מקבלים התייחסות סובייקטיבית מספקת של האדם עצמו.

במפגש האחרון שנערך באמצע חודש מאי, סיפרה אחת המשתתפות שבמהלך פגישת הסיום שלנו היא התחברה פתאום לכוחות שלה. כולנו חשנו את הגב הזקוף ואת העוצמה שהיא שידרה. לסיכום, פרגנו המשתתפים על ההקשבה הרבה בקבוצה, על היעדר הביקורת והשיפוט ועל המרחב לכל משתתפת ומשתתף. נוצר איזון בין מתן מקום לקשיים לבין הכוחות והעוצמות הטמונים אצל כל אחת ואחד.

‍