מאז פרוץ המלחמה משפחות רבות נאלצו להתמודד עם בשורה מרה, ולהתאבל על בן או בת משפחה אהובים. מי שנותרים כמעט שקופים בכאבם הם הסבתות והסבים השכולים, המתמודדים בו זמנית עם אובדן הנכד או הנכדה וגם עם כאבם של ילדיהם שאיבדו את היקר להם מכל. עמותת מרכז אלה זיהתה את הצורך הייחודי והקימה מספר קבוצות תמיכה לסבתות וסבים שכולים ברחבי הארץ. תמי גיטליץ, ד"ר לעו"ס וגרונטולוגית, ואריק חורש, עו"ס MSW, מנחה קבוצות ופסיכותרפיסט, הנחו קבוצת תמיכה כזו ברעננה, שהסתיימה לאחרונה בתום 12 מפגשים.
מה מייחד את השכול של הסבים והסבתות?
"הסטטוס של סבא או סבתא של חלל שם אותם במקום מיוחד", מסביר אריק. "הם כביכול לא בקו הראשון של השכול, הם ברקע, ויש לזה השפעה שהיא מעבר להתמודדות ה'רגילה' עם אובדן. הם מתמודדים עם הכאב על מות הנכד, וגם עם הכאב על הבן או הבת שצריכים להתמודד עם האובדן שלהם. מערכת היחסים עם הבן או הבת עוברת זעזוע גדול, ולפעמים הם מרגישים שהם צריכים 'ללכת על קצות האצבעות', להיות זהירים, לא לשאול יותר מדי שאלות, ועל הרקע הזה מתעוררת תחושה של בדידות גדולה וצורך בקבוצת שייכות. בקבוצת התמיכה הם יכולים להביע את הכאב שלהם באופן בלתי אמצעי, בלי לחשוש ממה שזה יעשה לילד". תמי מוסיפה: "הם מרגישים שהם נושאים את הכאב לבד. לילדים יש אותם, לנכדים יש את ההורים, והם אחרונים בתור. בתאוריית ההתקשרות, הילד חוזר בסופו של דבר למערכת התמיכה, לחיבוק הזה, ולהם אין לאן לחזור, הם לגמרי לבד. גילינו בקבוצה כמה כוח יש לסבא וסבתא בהחזקת המשפחה. אליהם נשואות העיניים, וכשהם מתמודדים, כל השבט יכול להתמודד. כשאנחנו מטפלים בסבים וסבתות אנחנו בעצם מטפלים במשפחה שלמה".
הנושא של חוסר ההכרה באובדן של הסבים והסבתות עלה במפגשים?
"עלתה השאלה של עד כמה זה לגיטימי עבורם לעסוק באבל האישי שלהם, לא רק מבחינה חברתית אלא גם מבחינת המשפחה", מספר אריק. "הם מרגישים שיש להם תפקיד או אחריות כלפי המשפחה, והם לא נותנים מקום לכאב של עצמם כדי לשמור על המשפחה. לכן הייתה חשיבות לקבוצת התמיכה, במתן לגיטימציה להביע את הקושי והכאב. קבוצת ההתייחסות הייתה מאוד משמעותית עבורם". תמי מוסיפה: "זה היה עד כדי כך משמעותי, שהנוכחות הייתה מלאה כמעט כל הזמן. הם עשו את כל המאמצים להגיע למפגשים. הקבוצה הייתה מאוד מגוונת, ממש פסיפס של החברה הישראלית, אבל היה להם חשוב להיות ביחד והם הצליחו להכיל את ההבדלים, להיות סבלניים ולתת מקום לדרך ולכאב של כל אחד ואחת".
מה בעצם קרה בתוך המפגשים?
"זו הייתה קבוצת תמיכה, אבל לא רק", מספרת תמי. "המפגשים נחלקו לשני חלקים: אריק הוביל את הנושא של איך התמודדתי השבוע, מה עלה, והדינמיקה בין המשתתפים. אני הובלתי את החלק השני – הקנייה של כלים להתמודדות, דברים שאפשר לקחת לחיים ולתרגל כדי לחזק את החוסן".
איך אנחנו, כחברה וכקהילה, יכולים לסייע לסבים ולסבתות בהתמודדות הקשה הזאת?
"קודם כל חשוב להכיר בכאב שלהם", אומר אריק. "אובדן של נכד זו התמודדות ייחודית וצריך לתת לזה מקום מבחינה חברתית". תמי מוסיפה: "חשוב להכיר מקצועית בנושא של זקנה ואובדן. אנשים שיודעים לטפל באובדן ושכול לא בהכרח יודעים לטפל בזקנה, ולהיפך. זו התמחות מאוד ספציפית, וחשוב להכשיר אנשי מקצוע שיידעו להחזיק את זה. גם צוותים רפואיים שפוגשים סבתות וסבים שכולים, צריכים להכיר במשמעות של האובדן ולהתייחס לזה".
חוה הרשקוביץ מקדומים איבדה בדצמבר את הנכד סרן איתן פיש, קצין שריון שהיה בן 23 ושמונה חודשים במותו. "היה לנו קשר קרוב, אפילו עמוק מאוד, אבל לא דביק", היא מספרת. "עם חיבוק גדול, ולא עם הרבה מילים. הוא היה בחור מאוד כשרוני, חכם ברמות הגבוהות ביותר, מאוד משפחתי".
איך את מסכמת את ההשתתפות בקבוצת התמיכה?
"הרגשתי שהשיח היה מאוד חשוב, מצאתי שם דברים שעזרו לי. ראיתי שאנשים אחרים חווים דברים דומים למה שאני חווה, ושהתחושות שלי נורמליות וטבעיות. זה עוזר שיש שיח משותף, מכנה משותף. המנחים תמי ואריק היו מעולים".
גם רותי וייזר מקרני שומרון (לקראת מעבר דירה לירושלים) השתתפה בקבוצה. רותי איבדה את נכדה רועי וייזר, סמל ראשון בגדוד 13 בחטיבת גולני, בשבעה לאוקטובר. רועי היה בן 19 במותו. "אני קוראת לזה 'עומדים שבעה'", היא משתפת. "ההורים, האחים והאחיות יושבים שבעה, והסבים והסבתות עומדים שבעה. אנחנו עומדים מאחורי אלה שיושבים, לא רואים אותנו, לא שואלים אותנו, אבל אנחנו כואבים את הכאב לא פחות. זה מן כאב כפול, כי זה לא רק אובדן של הנכד. כאמא אני רואה את הבן שלי סובל בצורה כזאת, אחרי שכל החיים עשיתי הכול כדי למנוע ממנו סבל. וכאן אנחנו עומדים ולא יכולים למנוע, אין נשיקה ואין תרופה ואין תחבושת, אין שום דבר שיכול לרפא. זה התפקיד שלנו אבל אנחנו לא יכולים למלא אותו כי אנחנו לא יודעים איך. עם הזמן הבנו שאין איך".
הקבוצה עזרה לך בהתמודדות?
"מאוד. הקבוצה אפשרה לנו לשבת עם אנשים שממש מבינים את הכאב, שמבינים מה קורה עם הילדים, להקשיב לסיפורים של אחרים, לתת עידוד וחיבוק כשצריך וגם לתת השראה. הקשבנו אחד לשני, כשמחוץ לקבוצה לא ממש הקשיבו לנו, הרי אנחנו 'רק' סבא וסבתא. אבל אנחנו הבנו אחד את השני. רק מי שעובר את זה יכול להבין".
נוצרו ביניכם קשרים שממשיכים גם אחרי שהמפגשים הסתיימו?
"כן, אנחנו ממשיכים להיפגש. קראנו לזה 'מועדון סבא וסבתא'. הפכנו ממש למשפחה, כשאני קוראת כתבה על הנכדים שלהם אני מרגישה שאני קוראת על מישהו מהמשפחה שלי. הקבוצה תרמה לנו מאוד, נתנה לנו כלים להתמודדות. למדנו גם מהמנחים וגם אחד מהשני. לא ציפיתי לזה, ואני כל כך שמחה שהיה לי את זה".
