באביב 2021 איבד יהודה כהן את רגלו השמאלית. בחודשים שבהם שהה בבית החולים ובמרכזי השיקום לאחר הקטיעה, הוא עקב אחר הקצב השוטף של העניינים וההתפתחויות. כעת הוא פיתח רשימות אלו עבור תל השומר, והן יכנסו לחוברת הדרכה וליווי עבור אנשים שחוו, כמוהו, פגיעה פיזית טראומטית.

‍

יהודה: "בשנה שעברה, בשבת ממש לפני פורים, היו לי רעידות בכל הגוף ולאחריהן כאבים עזים ברגל שמאל. לא ידעתי מה לעשות, לא יכולתי לאכול או לשתות, לא יכולתי לעמוד, לא יכולתי לשכב ולא הצלחתי לישון. משככי כאבים לא עזרו. כשהלכתי לבסוף לבית החולים כעבור שלושה ימים, התברר שיש לי בעיות קשות בכלי הדם ושזיהום מסכן חיים כבר גרם לי לנזק רב כל כך ברגל השמאלית, עד שלא ניתן היה להציל אותה.

‍

אובדן הרגל שלי היה טראומטי. בימים הראשונים הרגשתי מבולבל וחסר אונים. הגוף שלי הגיב באופן קשה לקטיעה, התרופות עשו את שלהן, לא אכלתי, נחלשתי מאוד וחשבתי שאיבדתי את כל הכוחות ושמחת החיים שלי.

אבל אז חלמתי חלום: אני יושב בחוץ לאור הירח על מרפסת עץ גדולה. לשמאלי יצור מכוער שצוחק עלי. אני כועס על הייצור המפלצתי הזה, אומר לו שאני לא רוצה לדבר איתו ושהוא צריך לעזוב. לאחר שאני עושה תנועת גירוש בידי השמאלית, הייצור נעלם ואני מתעורר.

‍

כאדם דתי אני מכיר את המקורות היהודיים. מדרש ידוע אומר שאם השטן בא לראות אותך בחלומותיך, זה סימן שהגיעה שעתך ללכת. אבל אחרי החלום הבנתי שאני כלל לא רוצה ללכת. גירשתי את השטן בהצלחה וחזרתי לחיים.

‍

תהליך השיקום נמשך זמן רב מאוד. מלבד הבעיות הגופניות אתה צריך להתמודד עם אתגרים נפשיים. אתה מרגיש מושפל, אתה מאבד את ההערכה העצמית שלך ואתה תוהה מה הטעם בחיים. כילד הייתי מאוד חולני וחששתי שאחזור למצב כזה של חולשה כרונית וחוסר אונים. אך במהלך השבועות והחודשים הבאים למדתי לרחוץ את עצמי, ללכת לשירותים, להתפלל, להתחייב ולמצוא משימות חדשות. בקיצור, למדתי להתמודד עם המציאות החדשה.

‍

כשחזרתי הביתה אחרי חודשים, התחיל העימות שוב. במהלך השיקום אתה עסוק בשיקום, אבל בבית אתה עסוק ביומיום. אני לא יכול להגיע להכל כמקודם, אני כבר לא יכול להרים את הכיסאות על השולחן בזמן שאשתי שוטפת את הרצפה, אני לא יכול יותר לעשות קניות ולעבוד בגינה. אך צעד אחר צעד אני מתקדם. הבית עבר התאמה ואני גם לומד להתאים את עצמי. הבוקר, למשל, בהיעדר מקל עם ארבע רגליים, התאמנתי בהליכה כשאני נשען על שואב האבק.

‍

למעשה, החוברת שכתבתי עוסקת בחוסן. אנשים שחטפו מכה רפואית יצטרכו לעבור בתהומות עמוקים. אין שום דבר שניתן לעשות בקשר לזה, אך הם יעברו את התהליך. אם למדתי דבר אחד, זה שאנשים הרבה יותר עמידים ממה שהם חושבים. זה הטבע שלנו. אתה רק צריך לחשוב על השואה ואתה מבין שזה באמת כך. לכל אדם יש מקורות אנרגיה מסוימים שהוא יכול לנצל, ואתה צריך לגלות את המקורות האלה בעצמך. בדרך כלל לא צריך לחפש רחוק בשביל זה. הדברים שמעניינים אותך, אלו הם הדברים שיעזרו לך. עבור אנשים מסוימים זו מוזיקה, עבור אחרים טיולים בטבע, ספרים או מגע עם אנשים.

‍

בנוסף, הבנתי כמה חשוב שתהיה לך סביבה תומכת. לבני זוג, ילדים, נכדים וחברים יש תפקיד מכריע. בליל פורים, כמה ימים לאחר הקטיעה, הגיעו ארבעת נכדיי הגדולים לבית החולים. עדיין הייתי במיטה, אבל הבנים הרימו אותי לכיסא גלגלים והסיעו אותי לחדר צדדי, שם שרו ורקדו איתי. אחר כך קראו הבוגרים את מגילת אסתר. ישבתי שם וחוויתי את כל זה. הגעתם הייתה ברכה. זה חיזק את רוחי.

‍

לפעמים עדיין יש נפילות ורגרסיות, ואז אני תוהה למה זה קרה לי. כל כך קשה לשאת את אובדן הרגל, כך שאתה שואל את השאלה הזאת גם אם אתה דתי כמוני ומאמין בהדרכה מלמעלה. הגעתי למסקנה שכנראה שקיבלתי משימה. פעם הייתי מאוד עקשן ותמיד עמדתי על שלי. כנראה שהגזמתי בתגובה. לפעמים צריך ללמוד לשחרר דברים. עכשיו אני, פשוטו כמשמעו, מאוזן יותר. אני עומד טוב יותר, ומאוזן יותר".

‍