לאחר הטבח הנורא של חמאס בשביעי באוקטובר, פונו מאות אלפי בני אדם, תחילה מדרום הארץ ובהמשך גם מהצפון. הם מתאכסנים בבתי מלון ליד ים המלח, בבתי אבות, בבתים פרטיים או בקיבוצים. בין המפונים יש גם הולנדים, כמו ג'ני עדס-מואו ושניים מארבעת ילדיה, שהתגוררו בכפר עזה.
ג'ני מספרת: "באותה שבת, 7 באוקטובר, עמדנו לחגוג יום הולדת לנכדתי שיר שמלאו לה 5 שנים. העוגה נאפתה והקישוטים נתלו. כמו כולם, התעוררתי בשש וחצי מהצפירות. התגובה הראשונה שלי הייתה: אוקיי – לממ"ד. ככל הנראה יורים טילים, אנחנו חווים את זה לעתים קרובות. עוד מעט יבוא הצבא וזה ייפתר. אבל זה לא הפסיק, קולות הירי והפיצוצים הלכו והתקרבו. קיבלתי בוואטסאפ סרטון של מחבלים שנכנסים לקיבוץ שלנו עם טנדר. זה תמיד היה הפחד הגדול שלי. במקביל הורה לנו הקיבוץ לנעול את עצמנו בממ"ד".
יום וחצי בילתה ג'אני לבד בממ"ד. מסביב לבית שמעה כל הזמן פיצוצים וקולות מלחמה, דיבורים בערבית מאחורי הבית וירי לעבר חלון הממ"ד. מכיוון שהחשמל כבה, היא לא הייתה מודעת להיקף האסון. היא נשארה רגועה, וקראה בקורא האלקטרוני שלה. בניה תומר ואיתי ישבו שניהם עם משפחותיהם בממ"דים שלהם, ניסו לשמור על הילדים דוממים והמתינו שהסכנה תעבור.
בשביעי באוקטובר נרצחו בכפר עזה 61 בני אדם, 18 נלקחו כבני ערובה ו-16 נפצעו, כמה מהם קשה. השכנה בת ה-85 של ג'ני הייתה בין הקורבנות, בעוד השכנים האחרים, זוג בסביבות גיל 65, נלקחו כבני ערובה. ג'ני: "הם פלשו לבית אחד, אבל לא לשני. חלק מהאנשים שרדו תוך שהם אוחזים בידית דלת הממ"ד במשך שעות, כשהמחבלים בצד השני של הדלת. אחרים נהרגו לאחר הצתת הבית. היה לנו מזל גדול ששני הבנים שלי ומשפחותיהם, בעלי לשעבר ואני שרדנו".
בנה איתי היה הראשון שפונה עם אשתו וילדיו, והוא נאלץ ללכת בדרך ארוכה, זרועה בגופות, עם בתו בזרועותיו. הבן תומר היה האחרון שפונה. "אלו בעצם היו השעות הכי קשות", אומרת ג'ני, "המתנו עד ששמענו שתומר ומשפחתו בטוחים. ואז נאלצנו להתעמת עם המידע על ההרוגים, הנעדרים, בני הערובה והפצועים".
בינתיים ג'ני מתגוררת ברמת השופט. "מדהים כמה מהר את יכולה להתרגל למצב בלתי מתקבל על הדעת. את קמה, את מצליחה לעבור את היום, וגם את היום למחרת. אי אפשר לראות את זה מבחוץ, אבל מבפנים אני שבורה. לקח חמישים שנה להתגבר על מלחמת יום הכיפורים וייקח לא פחות זמן להתאושש מהאסון הזה. הביטחון והעתיד שלנו נעלמו.
"הניגוד בין לפני 7 באוקטובר ואחריו הוא עצום. גרנו במקום יפה להפליא, הכול ירוק מסביב, משפחה, חברים ומכרים סביבנו. פעם חשבתי: אם לפחות אחד מארבעת ילדיי יגור במרחק רכיבת אופניים ממני, זה יהיה נפלא. קיבלתי שני בנים כשכנים, הרבה יותר ממה שביקשתי, ונכדים שצעקו 'סבתא, סבתא' כשפגשו אותי ברחוב.
"עכשיו אנחנו באבל. אנחנו מתאבלים על הנרצחים, וגם על חיי המשפחה והקהילה שידענו ושלא ישובו. אנחנו צריכים לקבל החלטות על אף שזה לא הזמן המתאים, ואנחנו לא מוכנים לזה. האם אני הולכת עם חברי הקיבוץ לדיור זמני, האם אי פעם ארגיש שוב בטוחה בכפר עזה, או שאגור במקום אחר? בני תומר עמד לפתוח בר קפה וסנדוויצ'ים בשדרות, ואני התכוונתי לאפות לו. זה לא יקרה. לאיתי היה בית מלאכה לנגרות בכפר עזה אבל אני לא יודעת אם הוא רוצה לחזור. הקיבוץ רק החל בתהליך הפרטת הבתים, הבתים האלה שכבר אינם.
"מצד שני, אני חושבת: על מה אני מתלוננת? יש לך את כל המשפחה שלך. אולי לא נשאר לנו כלום, אבל יש לנו אחד את השני".
