לפני כשישים שנה, כלומר בשנות השישים של המאה הקודמת, בהפסקה בתיכון היהודי מיימונידס, הבטתי מרותק כיצד הרסו בנייני מגורים, משרדים ומחסנים רבים ברחוב וויספרסטרט. על שימור אתרים אז עדיין לא שמעתי, ולא היה לי מושג למי לפנות כדי להזהיר שבהריסה עומדים להיעלם זיכרונות בעלי ערך רב של הרובע היהודי הישן והחיים היהודיים התוססים של פעם.
באותה הפסקה בבית הספר ראיתי שהרסו אבן גדולה שעליה היה כיתוב באותיות עבריות שכלל שם משפחה יהודית ותאריך הקמת הבניין, כנראה מהמאה ה- 19. בעצב רב, חיפשתי אחרי כמה ימים את ה"אבן היהודית". קיוויתי שזכר האנשים שגרו שם פעם יישמר, אך ללא הצלחה. הייתי רק בן חמש-עשרה ולא ידעתי מה לעשות.
לפני פעולות ההריסה הרחוב היה צר מאד. רבים מהבניינים הוכרזו אחרי מלחמת העולם השנייה כבלתי ראויים למגורים. לאחר שהדיירים היהודים גורשו, רכושם נבזז והבניינים פורקו כדי לקחת כל מה שעשוי מעץ ויכול היה לשמש כחומר בערה בחורף הקשה של 1945- 1944, שכונה "חורף הרעב".
אחרי המלחמה, באותה שכונה פתחו מחדש את התיכון היהודי מיימונידס ושם למדתי. חבריי לכיתה היו רובם ככולם ילדים של ניצולי שואה, אך לא היינו מודעים לכך שהיה לנו רקע משותף. זה גם לא העסיק אותנו. רוב המורים עברו את המלחמה בעצמם, אך למרות זאת, מלחמת העולם השנייה לא עלתה על סדר היום. אי אפשר היה לעלות את הנושא, הוא היה קרוב מידי וקשה מידי. המורה להיסטוריה העדיף ללמד על יוון העתיקה, על הרומאים או על נפוליאון ולא על המאה העשרים, על השמדת יהודי אירופה ורציחתם של כשישה מיליון יהודים.
היינו דור שנולד קרוב לסיום המלחמה והיינו מודעים רק במידה חלקית למה שהמלחמה עוללה למשפחותינו. האירועים הנוראיים עדיין לא עובדו, הביטוי "שואה" כמעט ולא היה מוכר ובביתנו העדיפו לא להרבות בדיבור על המתים. לא הייתי ער לכך שברוב המשפחות היהודיות היו הרבה יותר מתים מניצולים.
שמותיהם של 102,000 מיהודי הולנד ו-215 צוענים חקוקים ב"כותל השמות", שניפתח ב- 19.9.2021 על ידי מלך הולנד ברובע היהודי הישן. אנדרטה חדשה, לזכר כל אלה שבשנים 1941-1944 נאלצו לעזוב את ביתם רק בגלל היותם יהודים.
אותם הקורבנות נלקחו לכיוון פולין בכמאה רכבות, בלי לדעת שרובם יומתו ויישרפו מיד לאחר שיגיעו למחנות הריכוז הנאציים, אושוויץ וסוביבור.
אני לא יודע אם אהיה מסוגל לבקר עם נכדיי באתר החשוב הזה ולהצביע על שמות הסבים, הסבתות, הדודים, הדודות ובני הדודים שלי, שאף אחד מהם לא הכרתי.
