השוודי ראול ולנברג הוא גיבור מחתרת שלא קיבל מספיק תשומת לב, כך חושב מקס גרונברג. אנשים רבים שמעו את שמו, אך אינם יודעים מה מסמל ולנברג. האיש הציל עשרות אלפי יהודים ושילם על כך מחיר עתק. הוא לא נראה שוב בחיים לאחר מעצרו על ידי הרוסים בינואר 1945.
גרונברג, יליד 52', גדל בצל השואה. אביו, אלברט, שרד את אושוויץ ומחנות אחרים, ולא היסס לחלוק את הזיכרונות עם בנו הצעיר וממש לצרוב אותם בו. זה הפך את מקס לנציג טיפוסי של הדור השני.
מקס: "אצלנו בבית התהפכו התפקידים מהר: במקום שהוא יטפל בי, טיפלתי באבי. הרגשתי מעורבות עמוקה איתו ואחריות לשלומו. עד מותו, כל מה שעשיתי היה לרצות את אבי".
לאחר שמקס עבר לקנדה עם משפחתו בתחילת שנות ה-80, הוא הצטרף לקבוצת דיון של דור שני בהנחיית הפסיכיאטר פרופ' רוברט קרל. מקס סיפר: "סיפורים כבדים וקודרים רבים סופרו בקבוצה, אבל קרל העלה אותנו על המסלול של פסיכולוגיה חיובית. הוא עודד אותנו לשים לב להיבטים "חיוביים" של המלחמה. למשל, פעולות התנגדות של המחתרת. בהקשר זה הוא נקב בשמו של גיבור ההתנגדות השוודי ולנברג, שהוא אזרח כבוד של קנדה ומונצח שם מדי שנה".
מאז, ראול ולנברג לא עזב את מחשבותיו של מקס. למעשה, מקס הפך זאת למשימת חייו, לשמור על זכרו של לוחם המחתרת, ולחפש עקבות של ולנברג. הוא איתר (ועדיין עוקב) אחר עדי ראייה, התכתב עם מנהיגים זרים, עם האינטרפול, עם מוזיאונים וארכיונים, ושמר על קשר בין קרובי משפחתו של ולנברג לבין ממשלות לאומיות.
מקס, מה כל כך מושך אותך בראול ולנברג?
מקס: "בתור התחלה, העבודה שלי עבור ולנברג קשורה לתחושת אשמה ומחויבות ישנה. אבי לא חש הכרת תודה למשפחה שאצלה הוא הסתתר עד שהוסגר. זה תמיד היה לי קשה. האנשים האלה עשו משהו מיוחד, ולא קיבלו שום קרדיט על האומץ שלהם. אף פעם לא הצלחתי לפצות על זה, אבל ניתן לראות בהתחייבות שלי לוולנברג סוג של פיצוי.
בקנדה פגשתי כמה פעמים את הדיפלומט השבדי פר אנגר, שעבד עם ולנברג בזמן המלחמה. בפגישתנו האחרונה פנה אלי לפני שנפרדנו ואמר 'זכור מקס, אל תשכח את ולנברג'. הרגשתי שאני מקבל ממנו משימה ולקחתי אותה באופן אישי”.
ראול ולנברג נולד ב-1912 למשפחה בנקאית שוודית רבת השפעה. לאחר לימודי אדריכלות באמריקה והתמחות בחו"ל בבנקאות, עבד בתאגיד המשפחתי הגדול וביצע שליחויות באירופה בשנות המלחמה. ולנברג, שהגיע ממדינה ניטרלית והכיר את הונגריה, מונה ב-1944 לשליח השבדי המיוחד מטעם מועצת פליטי המלחמה האמריקאית בבודפשט, שם החלו פעולות הגירוש. הוא פתח מרפאת חוץ, סיפק מזון ותרופות, הקים מקלטים, קיבל לוחמי מחתרת וחילק אלפי ניירות שוודים שקריים שהצילו יהודים מגירוש. לבסוף, ולנברג כנראה מנע את פיצוץ הגטו, שאוכלס ע"י 70,000 יהודים.
כיצד הגיע ולנברג למעשיו, איננו יודעים. מה שבטוח הוא שלפני המלחמה הוא נפגש עם פליטים יהודים מגרמניה.
מקס הוסיף וסיפר כי ולנברג עשה התמחות במשך שישה חודשים בשנת 1936 בסניף ה-Hollandse Bank-Unie בחיפה. אחד מעמיתיו וחבריו היה איוואן דרוקר ההולנדי, ששהה באותו פנסיון של ולנברג. שנים רבות לאחר מכן, כשדרוקר התגורר בבית יוליאנה, הוא כתב על מפגשיו עם ולנברג: "...מי היה מעלה על דעתו באיזו תדירות השם ראול ולנברג יחזור על עצמו במוחו של כל ישראלי עד היום. אני תמיד תוהה אם שהותו בארצנו היא שגרמה לאדם המיוחד הזה לעשות מה שעשה עבור כל כך הרבה יהודים הונגרים", אמר איוואן דרוקר.
מקס: "הצלחתי להפוך את חוויות הדור השני שלי לתחביב משמעותי. עבורי, ההתמקדות בוולנברג הציבה את הדברים בפרספקטיבה חדשה והיה לה אפקט טיפולי גדול. העובדה שאני עדיין עובד על ולנברג היא עדות לכך.
העצה שלי היא, אם כן, אם ילדים או נכדים מאוד מוטרדים מהשואה, נסו לתת להם היבט חיובי למעורבות, לידע, למחשבות ולרגשות שלהם. זה יכול לעזור להתמודד טוב יותר עם זיכרונות קשים, ובו בזמן אתה משאיר משהו מוחשי מאחור לדורות הבאים.
התמקדות בסיפורי מחתרת, כמוני, היא אחת הדרכים לעסוק באופן חיובי בשואה, אבל יש הרבה אפשרויות אחרות, כמו ציור, הקלטת סיפורים, איסוף מסמכים, למידה על גיבורי מחתרת, או כל ביטוי עצמי חיובי אפשרי".
מקס גרונברג מרצה על ראול ולנברג. לפרטים נוספים: 054-4953039 או mygrunberg@gmail.com
