עוד רגע אנחנו מציינים שנה לפרוץ המלחמה, אבל שגרת החירום עדיין כאן. הבשורות הקשות ממשיכות להגיע, ורבים איבדו בני משפחה וחברים בשבעה באוקטובר ובחודשים הרבים שחלפו מאז. חלקם לא זכו לקבור את יקיריהם, ומקום הימצאם עדיין לא ידוע. ומשפחות החטופים עדיין מחכות לשובם.

המלחמה הזו משנה את כל מה שאנחנו, אנשי הטיפול, ידענו והכרנו לגבי עבודה עם אובדן. אנשים רבים איבדו יותר מקרוב משפחה או מכר אחד, וכן איבדו בתים, איבדו רציפות, איבדו אמון, איבדו קהילה. ישנן קהילות שלא חזרו לעצמן, יישובים שהתפרקו. מושג האובדן קיבל משמעויות חדשות שלא הכרנו עד היום. המציאות הטראומטית עדיין מסביבנו, ואין לנו יכולת לתכנן, לתת אמון, להרגיש ביטחון.

קיימים מחקרים על מדינות וקהילות שהשתקמו אחרי אסונות קולקטיביים, כמו אסונות טבע או פיגועי ה-11.9. בשיחותיי עם עובדים בארגון סיוע עולמי שנכחו באזורי אסון רבים, הם מספרים שהמצב בישראל מזכיר להם יותר מכל את אוקראינה ואת דרום סודן. גם שם קיימת מציאות של סכסוך מתמשך באזורי גבול, ותושבי האזור חיים בתוך שגרה אחרת.

מחקרים המתמקדים בשיקום קהילות וחוסן של קהילות, מצביעים על מינימום של 3 שנים הנדרשות לקהילה כדי לחזור לעצמה אחרי אסון טבע, גם מבחינת שיקום המבנים וגם בהיבטים הפיזיים, הקהילתיים, החברתיים והנפשיים. נדרש זמן רב כדי לשקם קהילה כשחלק ממנהיגיה נהרגו, כשהמקום הפיזי לא קיים, בדומה לחלק מהיישובים בעוטף ובצפון, וכשאין צפי לגבי חזרה הביתה. הקהילות צריכות לאייש תפקידים מחדש, לחזור לתפקוד אחרי הטראומה ולקבל סיוע וטיפול.

מה אפשר לעשות כדי להקל על ההתמודדות עם המצב המורכב?

ללמוד גם להתנתק

כרגע, אנחנו עדיין בעין הסערה. במקרים של התמודדות עם טראומה, כחלק מהטיפול אנחנו מציינים שהמצב הטראומטי הסתיים ועכשיו אנחנו במקום בטוח, אבל כשמצב החירום עדיין בעיצומו אין לנו את האפשרות לדבר על מקום בטוח. אנחנו יכולים לנהל שגרת חירום, ולעשות כמיטב יכולתנו כדי לשמור על הבריאות הנפשית שלנו ושל ילדינו. לכן, גם בתקופה זו אנשים רבים ניגשים לטיפול, מתחילים לדבר על הטראומה, מנסים לנהל שגרת חיים וגם יוצאים לחופשות. היכולת להתנתק היא אחד המרכיבים החשובים של חוסן נפשי, ולכן חשוב לתת לזה לגיטימציה. מדובר במנגנון הגנה חשוב בתקופה זו, כי אי אפשר לשהות בדריכות למשך זמן רב כל כך.

לנהל את החרדה

בתוך מציאות לא בטוחה המלווה בחרדה רבה, יש לנסות לנהל את החרדה במקום שהיא תנהל אותנו. לנסות להתמקד בכאן ועכשיו, במשפחה שלי, בילדים שלי, להפחית חשיפה לחדשות למינימום ההכרחי ולנהל חיי שגרה. לצד המלחמה החיים שלנו ממשיכים להתנהל, הילדים חזרו ללימודים, ומסלולי החיים מתקיימים זה לצד זה. זה אפשרי.

למצוא מקורות כוח

לצד מתן תשומת לב לקושי, חשוב לתת מקום גם לכוחות שלנו. לשאול את עצמנו לא רק כמה קשה לי ומפחיד – לשאול גם מה עוזר לי, באותה נשימה. התשובות יכולות להיות מגוונות: אמונה, עשייה, עבודה, פעילות גופנית, פעילות מרגיעה, חיבור למשפחה. מומלץ לנעוץ עוגן בעתיד: תכניות, חופשות, שמחות משפחתיות, כל אחד ומה שעוזר לו. אפשר לנתב את הקושי לעזרה לאחר: מדובר באחד ממרכיבי החוסן המשמעותיים ביותר.

לבחון את סדרי העדיפויות

המוות מחדד את החיים. כשיש מסביבנו כל כך הרבה אובדנים, זה גורם לנו להסתכל על החיים שלנו מחדש: מה חשוב לנו, מהם סדרי העדיפויות שלנו. המודעות לכך שהחיים קצרים מתחזקת בתקופות של מלחמה. אני שומעת גם מסיפורים של ניצולי השבעה באוקטובר, שמשהו השתנה בתפיסה שלהם לגבי החיים. הם מבצעים הערכה מחדש ובוחרים איפה להשקיע את האנרגיות שלהם. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה מטעין אותנו באנרגיה ומה שואב אותה, מה נותן לי משמעות, ולהיות במודעות לזה.

לפנות לטיפול נפשי

מאז פרוץ המלחמה ניכרת עלייה משמעותית בפנייה לטיפול נפשי. טיפול הוא מרחב של תמיכה, נרמול, מרחב בו אפשר להביא את התחושות שלנו ללא שיפוטיות. בטיפול אפשר לקבל כלים להתמודדות עם הקושי, עם הטראומה ועם האובדן, לחזק את המקום שלנו כהורים כדי שנוכל להוות משענת ותמיכה לילדים או למשפחה שלנו. גם תמיכה קבוצתית היא כלי משמעותי, היא מפגישה אותנו עם קבוצת השווים, עם אנשים שחוו משהו דומה. קבוצה מאפשרת לנו ללמוד מאחרים איך הם מתמודדים, להרגיש שאנחנו לא לבד, והיא מסייעת במיוחד לאנשים שחוו טראומה קולקטיבית, שיש ביניהם משהו משותף. חשוב לגשת למטפל או מטפלת בעלי ניסיון בטיפול בנושאים של טראומה ושכול, היות שמדובר בפרופסיה ייחודית בעולמות הרחבים של פסיכולוגיה וטיפול.

לציין את יום השנה

השבעה באוקטובר ייצרב עבור אנשים רבים בלוח השנה לעולם ועד. זהו יום שנחרט בזיכרון האישי והקולקטיבי, וחשוב לתת לכך הכרה ולציין אותו, כל אחד בדרכו – במשפחה, בקהילה, בקרב החברים או עם עצמכם. להניח את המחלוקות בצד, לכאוב יחד ולקוות לטוב שיבוא.

‍