יעל בנישו ואורלי אביגל אליה מטפלות מזה שנים במגוון רחב של גילים, אבל לשתיהן יש ניצוץ בעיניים כשהן מדברות על מטופלים ומטופלות בגיל זקנה. "העושר וחוכמת השנים, הפרספקטיבה שמאפשרת להקדיש זמן, להגיע לעומקים ולגבהים שרק הפרק הזה של החיים מאפשר... השיחות יכולות לגעת בתחומי דעת שונים ומגוונים ויש בהן לא פעם גוון פילוסופי, זה פשוט עושר ואושר עצום", אומרת אורלי, "זה כמו ספרייה שלמה בתוך כל אדם".
יש שיגידו – מה הטעם ללכת לטיפול בגיל זקנה? באמת אפשר לשנות משהו בגיל הזה? זה לא מאוחר מידי?
"להיפך", אומרת יעל. "אצל מטופלים זקנים יש כבוד לזמן, יש אפשרות לתהליך, יש מרחב שמאפשר טיפול. הזמן הפנוי בגיל זקנה הוא משאב בטיפול ומאפשר לאנשים הרוצים בכך, לפעמים לראשונה, להתמקד בעצמם, בצרכים וברצונות שלהם. המסר שמאוד חשוב לי להעביר למטופלים שלי הוא שאף פעם לא מאוחר ושבכל גיל אפשר לשנות, להתפתח וכן, גם להגשים חלומות".
יש קושי להוביל אנשים בגיל זקנה לטיפול? הם פחות משתפים פעולה?
"אין פה מקשה אחת, הזקנים אינם מקשה אחת", אומרת אורלי. "כל אדם הוא עולם ומלואו ושונה מחברו, כל אדם מביא לזקנתו את אישיותו המיוחדת, לצד ניסיון החיים וחוויות החיים שחווה. הגיל הוא לא פקטור, אלא העושר הפנימי, ניסיון החיים, האם הוא היה בטיפול בעבר, עד כמה הוא מעוניין לעבוד על תמה שנוכחת בחייו המאוחרים, עד כמה דחוף לו לטפל בדבר שמפריע לו, האם הוא פנה בעידוד הילדים או ביוזמתו. כשהמטופל כבר מגיע לטיפול, לאחר שהוא מזהה ומבין את הצורך, ברב המקרים הוא מתמסר לתהליך".
האם יש מאפיינים מיוחדים בטיפול באנשים זקנים? יש סוגיות שרלוונטיות ספציפית לקבוצת הגיל הזאת?
"יש לפעמים מורכבות סביב המפגשים, למשל רצף המפגשים שנקטע פעמים רבות עקב אשפוז או מצב רפואי, או כשבעקבות מוגבלות פיזית של המטופל אני צריכה להגיע אליו הביתה", מספרת יעל. "לעיתים יש בן משפחה בסביבה שהנוכחות שלו עלולה להקשות על הטיפול, או אפילו מטפלת זרה שנשארת בחדר. מצד שני, היופי הוא שאני רואה את המטופל בסביבה הטבעית שלו, וזה עוזר לי ללמוד להכיר אותו בעוד אופן.
"נקודה נוספת היא שבגלל הפרשי הגיל וחוכמת השנים של מטופליי, הנחת המוצא שלי היא שאני כאן כדי לטפל ובאותה נשימה באה גם ללמוד מהמטופלים שלי". אורלי מסכימה: "אני מגיעה למפגשים הללו עם המון כבוד וענווה", היא אומרת. "הידע והחוכמה כבר נמצאים אצלם, אני רק מכוונת זרקור ושואלת שאלות בסקרנות. אני מסתכלת בהשתאות על האנשים האלה שזוכים להזדקן, שזה לא מובן מאליו. אני נוהגת לומר שמאז שהתחלתי לעסוק בזקנה, כבר 22 שנה אני בחזרה גנרלית לזקנתי שלי".
נושא המוות עולה בתדירות גבוהה במפגשים עם מטופלים זקנים? איך אתן מתמודדות עם זה?
"נושא המוות עולה, וחלק מהמטופלים מאמינים שיש המשכיות אחרי המוות", מספרת אורלי. "מישהי אמרה לי – 'זה שלא חוזרים משם, אולי מלמד שטוב שם'. רבים מהם מתנחמים בכך שהמוות הוא מעבר לממד אחר, הוא לא הסוף. אולי חכמת השנים מאפשרת פרספקטיבה, לצד פתיחות, שמאפשרת אידאליזציה של המוות. מי שמגיע עם אמונה באל, מאמין ש'אלוהים נתן ואלוהים לקח' ויש יותר השלמה ותחושת שלווה לנוכח המוות. לצד התפיסה הדתית יש תפיסות נוספות הנוגעות לעולם הרוח ודתות אחרות, זה עולם שלם ומרתק. אני חושבת שכשנפתח צוהר ועולה צורך, שיח על המוות יכול מאוד לחזק. במקרים רבים הפחד הוא לא מהמוות עצמו, אלא ממה שקורה לפני, מהסבל הגופני, הרגשי, הסבל של הקרובים. רבים מייחלים שכשיגיע זמנם להיפרד מהעולם, 'ללכת לישון ולא להתעורר', בלי ההידרדרות והסבל. ישנן לא מעט אמירות הנוגעות לאיכות חיים לעומת אריכות ימים".
האם יש טכניקות טיפוליות שמתאימות יותר לטיפול בגיל זקנה?
"אני חושבת שאפשר לטפל באנשים זקנים בכל הגישות", אומרת יעל. "זקנים יכולים להיעזר ב-CBT, בטיפול דינאמי או במיינדפולנס. תלוי איך המטופל הגיע לטיפול, כמה הוא בשל, מהן המטרות שלו. זה רלוונטי לכל הגילים – לא להחליט מראש מה מתאים למטופל. אני בעבודתי שואבת הרבה מגישת הפסיכולוגיה החיובית ומנסה לשים דגש על ה'כן' בלהזדקן. יש הרבה קושי בלהזדקן, אבל יש גם הרבה 'כן'. חשוב להיות עם המטופל בכאב האמיתי על האובדנים והשינויים שהוא עובר, ולצד זה לעזור לאדם להתחבר ולעיתים אף להיזכר במשאבים ובכוחות שלו. אני מסתכלת על זקנה כעל שלב התפתחותי ונורמטיבי בתהליך החיים: גם בגיל זקנה יש משימות, מטרות וחלומות להגשים. אם אני עוזרת לאנשים להתחבר לזה ולהאמין בזה, זה מדהים. זה שומר על הניצוץ בעיניים ועל הרצון לחיות".
כמשפחה, אם זיהינו שקרוב מבוגר זקוק לטיפול, איך כדאי להעלות את הנושא?
"כשמזהים צורך, חשוב להשתדל לפנות בחמלה ובסבלנות כלפי בן או בת המשפחה וגם כלפי עצמי, כי במקרים רבים אנחנו לא ערים למנעד הגדול של הרגשות שעולים בנו כשאנחנו פוגשים בשינוי אצל קרובי המשפחה, ובעיקר אצל ההורים שלנו", אומרת אורלי. "חשוב לתת לרגשות שלנו מקום, לא להיבהל מהם, להציע לאותו אדם לגשת לטיפול, אפילו לפגישה אחת לצורך היכרות, ולהמשיך משם". יעל מוסיפה: "חשוב לזכור שלבנאדם יש אוטונומיה והוא מחליט על החיים של עצמו. אם ניסיתי לעודד קרוב משפחה לגשת לטיפול אבל הוא לא רוצה, אז להניח לזה ואולי ללכת בעצמי לטיפול שיעזור לי להתמודד. במקרים רבים דמויות סמכותיות יכולות לסייע, למשל רופא או רב, מישהו שייתן לגיטימציה לטיפול".
מהצד שלכן, אתן ניגשות אחרת למטופלים בגיל זקנה?
"ברור שיש אתגרים בטיפול באנשים זקנים, אבל הנחת היסוד היא שאני פוגשת בנאדם, אישיות", אומרת יעל. "אם אני מסתכלת על זה ככה, הכול פתוח בפניי והוא גם ירגיש שאני פתוחה בפניו, שאני לא מסתכלת על הגיל שלו אלא עליו. זה משמעותי בכל טיפול, ובגיל זקנה זה קריטי. כולנו לוקים בגילנות, גם הזקנים עצמם. אבל לנשמה אין גיל".
