אזעקה. נפילה. שקט.
במהלך השנה החולפת, אזרחיות ואזרחים רבים חוו על בשרם אירועים של נפילת טילים ורקטות בקרבתם. חלקם איבדו קרובי משפחה, מכרים וחברים בנסיבות האלה, ונשארו להתמודד עם הטראומה. כאן נכנסו לתמונה אנשי ונשות הטיפול של מרכז אלה: במהירות ובנחישות הם הגיעו למרכזי החוסן ולמחלקות הרווחה ביישובים שנפגעו כדי לתת מענה נפשי ראשוני לנפגעי החרדה.
"הגעתי למרכזי החוסן במג'ד אל כרום ובשפרעם בעקבות נפילות טילים, וטיפלתי שם בנפגעי חרדה. חלקם הגיעו מבתים שנפגעו", מספרת ג'מילה עומרי, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת. "המטרה העיקרית של ההתערבויות היא למנוע התפתחות של פוסט טראומה. אני פוגשת את האנשים, נותנת תוקף לתחושות שלהם ולבלבול שהם חווים ומלמדת אותם טכניקות להרגעה עצמית".
את מרגישה שלהתערבות הראשונית הזו יש ערך משמעותי?
"מאוד. ראיתי את ההשפעה על האנשים, זה הצעד הראשון שלהם בלאסוף את עצמם והם מקבלים ארגז כלים להתמודדות בהמשך. גם מפגש אחד או שניים יכולים לתת המון. זה מקל, עוזר ומרגיע. עבור חלק מהאנשים זו הפעם הראשונה שהם היו בסיטואציה טיפולית, וזה אפשר להם להסתכל על טיפול באור אחר: הם פתוחים יותר לטיפול ומבינים את הכוח שלו. זה היה מאוד מספק עבורי, לראות את התנועה הזאת".
גיאנא חליפה, מטפלת באמנויות, מדריכת הורים, מנחת קבוצות ומרצה בבית בירל ובסמינר הקיבוצים, הגיעה גם היא להתערבויות החירום במג'ד אל כרום ובשפרעם. "ביומיים הראשונים במג'ד אל כרום היה לי קשה לגייס את הנפגעים להגיע כי הם חששו לצאת מהבתים", היא מספרת. "התחלתי משיחות טלפון, עברנו לשיחות זום, ובהמשך הם הגיעו למרכז החוסן. טיפלתי באנשים שנמצאו פיזית באזור בו הייתה נפילה, בהתאם לפרוטוקול הטיפול בהתקפי חרדה. נתתי להם הסבר פסיכו-חינוכי וכך עזרתי להם להבין את הקשר בין האירוע לבין התגובה הפיזיולוגית שלהם".
מה הסברת להם?
"הסברתי להם על מערכות הגוף – למה הגוף מגיב בצורה מסוימת במצב חרדה. אני משרטטת להם מודל על דף ועוברת איתם על כל מערכות הגוף כדי להמחיש שהתגובה ההישרדותית, הראשונית שלהם היא נורמטיבית, ושהמטרה שלה היא לשמור עליהם בחיים ולאפשר להם להגיב".
יש להם קשב להסברים האלה?
"כן, זה מאוד מסקרן אותם. אני תמיד יוצאת מנקודת הנחה שאנשים צריכים להבין את הרציונל. הם מקשיבים, וההסבר מפחית את החרדה מדרגה עשר לדרגה ארבע. אנשים צריכים להבין מה קורה להם, וכשהם מבינים אני יכולה לגייס אותם להמשך הטיפול. אני מספרת להם שיש לנו בגוף מערכת רגיעה שהיא העוגן שלנו – מערכת הנשימה. אני מתרגלת איתם טכניקות של נשימות ומסבירה להם את הרציונל מאחורי כל טכניקה. התרגילים האלה עוזרים למוח הקדמי להשתחרר, ואז המערכות חוזרות בהדרגה לתפקד כרגיל".
ההשפעה של ההתערבויות הייתה מורגשת?
"כן, השינוי היה מאוד משמעותי. גם הנפגעים עצמם הופתעו מזה ואמרו שהם מרגישים יותר טוב וחזרו לתפקד. עצם זה שהם לא היו לבד, שהיה להם עם מי לדבר, למי "לשפוך", שמישהו הסביר להם מה עובר עליהם ולא ביטל את התחושות שלהם – זה משמעותי".
חיתאם קיס, פסיכותרפיסטית, פוטותרפיסטית, מלווה רוחנית ומרצה לפסיכולוגיה התפתחותית, הגיעה לדיר אל אסד, למג'ד אל כרום ולשפרעם בעקבות נפילות טילים. "היה לי חשוב להתגייס למשימה הזאת", היא מספרת. "עברתי סדנאות חוסן וטיפול בטראומה ואני יודעת שיש לי את היכולת והכלים לסייע במצבים האלה. זה אתגר, כי גם אנחנו המטפלים חיים את המלחמה, ובמקביל אנחנו צריכים להיות שם עבור אלה שנפגעו".
עצם ההגעה למרכזי החוסן הייתה כרוכה בסיכון מבחינתך.
"נכון. לפני שיצאתי בדקתי באיזו דרך כדאי לי לנסוע, הקשבתי למה שקורה, ידעתי באלו שעות יש סכנה גבוהה יותר והתנהלתי בהתאם. גם בתוך המרכזים עצמם היו אזעקות, כך שיכולנו ליישם באופן מעשי את הדברים שתרגלנו בהתערבות".
מה פגשת בהתערבויות? מה אפיין את האנשים שהגיעו לשם?
"בשלושת המקומות טיפלתי באנשים שהיו עדים לנפילות, ראו פגיעות במבנים, חלקם נפגעי חרדה וחלקם גם נפגעו פיזית. הייתה תחושה של תוהו ובוהו, הם לא ידעו מה קורה, הם ראו הרבה דם, אנשים שנפגעו בגוף או נהרגו כשעמדו ממש לידם. הם היו בחרדה כל כך קשה, עד שבכל פעם שנשמעה אזעקה בחדר הטיפולים הם כמעט התעלפו. תחושה של חוסר אונים טוטאלי".
איך הצלחת להוציא אותם מהתחושה הזאת?
"התחלנו מנשימות, הרפיה לגוף. חיברתי אותם לכוחות שלהם, לחוויות מהעבר. במג'ד אל כרום הייתה נערה שאיבדה חברה שלה, וממש ראתה את המוות שלה לנגד עיניה. אחד הדברים שעבדנו עליהם זה להגיע למקום בו זה קרה. זה היה מאוד מאתגר, וזה קרה אחרי בדיקה מעמיקה של היכולות שלה ושל החברות שהצטרפו אליה. ההשפעה הייתה מדהימה. הן הלכו למקום הנפילה, בכו ושחזרו את האירועים, והיא כתבה לי אחר כך – כשחזרתי לשם וראיתי שזה קרה, התחלתי להבין שאני צריכה להמשיך".
מה נותן לכן את הכוח להיות שם עבור האנשים האלה, כשאתן בעצמכן חוות את אירועי המלחמה?
"יש לי את הרוגע, יש לי את היכולת להרגיע אנשים אחרים", אומרת ג'מילה. "אחר כך אני חוזרת למקורות החוסן שלי – אני שומעת מוזיקה, עושה ספורט, וככה 'ממלאה את הדלי'". גיאנא, שכתבה ספר על טיפול בחרדה בחברה הערבית בעקבות חוויותיה בתקופת המלחמה, מסבירה: "טיפול בנפגעי חרדה מצריך חוסן ומודעות. חשוב להיות אסופים, כי מי שהולך למקום של הזדהות השלכתית יתקשה לעזור להם". חיתאם מוסיפה: "זה מעשה של אהבה. כשאני רואה בנאדם, אני רוצה שיהיה לו טוב. להיות עם האנשים באהבה זה מה שנותן לי כוח להמשיך, לחיות ולהתגבר על הקשיים".
