במאמר שפרסמנו בניוזלטר של חודש נובמבר (המהדורה ההולנדית), סיפרה אירית ממן על הכעס והתסכול של יהודים יוצאי הולנד בעקבות דיווחים חד צדדיים בתקשורת על אירועי המלחמה. "במשך יום וחצי, בדיוק יום וחצי, העולם כולו תמך בנו", אמרו רבים מהם, וסיפרו שהם מרגישים צורך להתגונן מפני דעת הקהל – גם כשהקהל הוא בני משפחה וחברים.  

המאמר, כך מסתבר, נגע באנשים רבים שחשו הזדהות עם הכתוב. אחת מהם כתבה לנו כך (ובחרה להישאר בעילום שם):

שלום לאירית ולכל קוראי הניוזלטר של מרכז אלה,

יש תחושת הקלה בקריאת הכתבה שלך "האם היחסים עם הולנד במתח?", המדברת על החוויה של הולנדים רבים בישראל המרגישים שהם צריכים להתגונן מפני דעת הקהל במולדתם, ובמיוחד כשמדובר על בני משפחה וחברים. זו הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי שמישהו מבין אותי. חוויה זו עדיין מורגשת ממשפחה וממכרים בהולנד. בימים הראשונים (אולי קצת יותר מיום וחצי...) הם הגיבו בחמלה למה שקרה כאן ב-7 באוקטובר. המקלחת הקרה הגיעה יותר מ-10 ימים לאחר מכן, כשמישהו מהולנד כתב לי ש"אסור לשכוח את האוכלוסייה האנונימית בעזה". הוא כתב גם: "הרבה פרו-ישראלים לא יאהבו את זה, אבל גם קורבנות פלסטינים חפים מפשע הם בני אדם״.

כאילו לא ידענו את זה. אבל האם אנחנו צריכים לחשוב על כך בזמן שאנחנו רצים לממ"דים ולמקלטים כשנשמעת אזעקה, כשאנחנו מתעדכנים כל יום בחדשות על חיילים שנפלו, או שומעים השערות מפחידות לגבי החטופים שלנו?

המחשבה הראשונה שלי הייתה: אם חמאס היה חושב שהקורבנות הפלסטינים חפים מפשע ואנושיים, הוא לא היה עסוק במשך 17 שנים בבניית רשת אימתנית של מנהרות ורקטות, והוא לא היה מתנקם בתומכי הפתח על ידי זריקתם מהקומה ה-14 ב-2005. לאחרונה הייתה מעין הוצאה פומבית להורג של שני פלסטינים בטול כרם. מעניין כיצד זה בא לידי ביטוי בהודעות לעיתונות ההולנדית.

מאז, ביקשו ממני קרובי בהולנד להפסיק לספר את מה שקורה כאן. כנראה שהם מתקשים לעכל. אני מקבלת מהם רק הודעות מדי פעם על דברים אישיים, אין ביננו יותר דיון על 'המצב'. אני לא רוצה לנתק קשרים עם מערכות היחסים שלי אבל אני מתקשה מאוד להתייחס לנושא כאילו הוא לא קיים. בשנים קודמות חשתי לעתים קרובות דחף לקפוץ להולנד, לשמוע הולנדית ולראות מקומות מהעבר, אבל אני חייבת להודות שאין לי שום רצון לעשות זאת כעת. רק המחשבה על המבטים שלהם מעבירה לי את החשק, שלא לדבר על העובדה שיש כל כך הרבה דיווחים על שנאה אנטישמית ואנטי-ישראלית ועל כך ש'עדיף לא לדבר עברית ברחוב'.

אני חשה הקלה שיכולתי לכתוב את כל זה. כשסיפרתי לילדי על הכתבה בניוזלטר, הם מיד אמרו שהם לגמרי מזדהים עם הרגשות שלי. אך כצפוי, הם קצת יותר רחוקים. הם מרגישים בעיקר פגועים מאי ההבנה ההולנדית, בעוד שאני מרגישה פגועה יותר. גם זה מובן. אשמח לקרוא תגובות אחרות ובעיקר לקבל עצות לגבי הדרך הטובה ביותר לגשת לנושא עם קרוביי בהולנד. יהיו כמובן שיגידו שזה אינדיבידואלי, אך אולי קיימים דברים נוספים שעדיין לא חשבתי עליהם שיכולים לעזור לי. בכל מקרה, צער משותף הוא חצי נחמה וקריאה על חוויות של אחרים תעשה לי טוב.

שמרו על מורל גבוה,

I.S.C