במפגש הראשון שלנו עם משפחה, בדרך כלל בסמיכות לאובדן, אנחנו פוגשים משפחה עטופה. עטופה במשפחה מורחבת, בקהילה ובמעגלים נוספים קרובים או רחוקים, המסייעים במגוון דרכים ומספקים שלל צרכים של המשפחה בעת הזו, החל מארוחות, דאגה לילדים, סידור הבית ועוד, ומהווים מעין מעבר מרכך ומחבק למציאות הקשה שלאחריו.
השכול הפתאומי שאיתו אנחנו עובדים במרכזי הסיוע הוא טראומטי, ולכן בעל מאפיינים של טראומה: בלבול, דיסאוריינטציה, האמון במציאות כפי שהכרנו אותה מתערער, לעיתים הלם וחוסר תפקוד, ובעיקר השתאות אל מול העולם שממשיך לנוע בזמן שהכל קפא.
לעיתים קרובות כשאנחנו נכנסים לבית המשפחה, אנו שומעים מבני המשפחה כל מיני הערות ששמעו מבחוץ לגבי הדרך "הנכונה" להתאבל וההתנהגות ה"ראויה" או ה"לא ראויה" למצבם. הערות אלה עלולות לגרום לתחושות לא פשוטות, של אשמה, בושה, ולעיתים אפילו תחושת בגידה באהוב שמת. פעמים רבות, אנו, העובדים הסוציאליים של מרכזי הסיוע, מתפקדים כ"סוכנים חשאיים" שמסתובבים בין המשפחות האבלות, ויכולים קצת לנרמל את ההתנהגויות והתחושות השונות. החל מהחופש לחייך ולשמוח, לתחושות של חוסר הצלחה לקום מהמיטה, המון כעס ותוקפנות, או אפילו רצון פתאומי לעצב את הבית מחדש.
כשאנחנו יוצרים קשר עם משפחה, מאוד ברור נושא הטיפול שאנחנו מעניקים, אך תפקיד הליווי מעט מעורפל. אני רוצה למסגר את תפקיד הליווי שלנו, כאמון על יצירה ושמירה של מרחב התאבלות כזה. לפעמים קצת קשה לנו להסביר למשפחות שפוגשות אותנו, וגם לעצמנו, מהו בעצם הליווי שאנחנו מציעים. בפועל, עם כל משפחה נוצר קשר אחר ונתפרת חליפה המתאימה לצרכיה. אנסה בשורות הבאות להסביר כיצד אני רואה את מרחב הליווי.
פרויד במאמר מכונן שלו שנקרא 'אבל ומלנכוליה', עומד על הדומה והשונה בין האדם המתאבל על קרובו שמת, לזה המלנכולי שלא מת לו אף אחד אבל איבד משהו. פרויד מתאר את הלגיטימציה החברתית שיש למתאבל להתנהג בצורות שונות ומשונות, בלי חשיבה פתולוגית סביבו. כלומר, ברור לסביבה כי לא מדובר פה בהפרעות נפשיות כלשהן, אלא בתהליך בו האבל עובר דרך מרחב התנהגות "לא נורמלית" שדרכו הוא מעבד ומעכל את האובדן. החירות החברתית הזו, המשחררת מעול ה-"מה יחשבו" ו"מה נכון וראוי", היא חשובה מאין כמוה בהקשר של ההתאבלות.
פרויד, בספרו "מעבר לעקרון העונג", מדבר על שני כוחות קמאיים שאחד נבנה על השני, כוח המוות וכוח החיים והתשוקה (הארוס והתנטוס). הוא מתאר את כוח החיים (ליבידו) ככוח מתנגד, כוח פורץ ויוצר, וכוח המוות הוא הכוח הראשוני ששואף לחזרה אל הרחם, להומיאוסטזיס. בתקופת האבל ובתוך ניסיונות החזרה לחיים, מורגש ביתר שאת הכוח הגדול של ההתנגדות למוות.
מקור נוסף של מרחב ביניים מאפשר, נמצא בתיאור הבריאה בספר בראשית. בספר בראשית מתוארת המציאות כפי שקדמה לעולם במילים: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום". המרחב שלפני הבריאה, מצוין כתוהו ובוהו, שתי מילים שבעיקר מתחברות אצלינו לרגש, אך משמעותן משונה. אפשר לקרוא את המילים הללו כ-תהייה ובהייה, כמרחב שמנותק מהמציאות, שבו מתאפשר לנו לתהות ולהפליג במחשבות, ולבהות ללא התנצלות, מעל הזמן והמקום. מתוך המרחב הזה אפשר לברוא את העולם; העולם כפי שהכרנו אותו עד היום, והעולם שלאחר האובדן הקשה.
המרחב של תהייה ובהייה, מזכיר את המציאות של הבלבול והקושי שמגיע מיד לאחר האובדן. הרבה פעמים אנחנו מתנצלים עליו בפני עצמנו ובטח בפני אחרים. לפעמים מתביישים בו, לפעמים חשים באשמה. אך המרחב הזה הוא חיוני וחשוב בשביל לצלוח את המציאות הקשה, וקריטי בשביל להצליח ליצור ולחזור לחיים לאחר תקופה זו.
חשוב להחזיק בראש את תפקידנו כמייצרי ומתחזקי המרחב הזה בכל מהלך הליווי- בין אם בשיחה פרטנית אשר במהלכה עולות מחשבות סביב התנהגות "לא מקובלת", בין אם סביב שיחה משפחתית בה עולות אמירות שנשמעו מן החוץ או בין אם ברצון של משפחה להמתין עם החזרה לשגרה.
בכל המקומות האלו, אנחנו נמצאים כדי לתת ביטחון שאין כאן "חוסר נורמליות" או פתולוגיה כלשהי, אלא מרחב מתאבל שתוהה ובוהה על הקיום החדש שנוצר לאחר האובדן.
