בתחילת חודש ינואר, בעקבות אסון התרסקות מסוק חיל האוויר, היה עיסוק בתקשורת סביב דרך ההודעה למשפחות. נשמעו קולות כועסים על השיח בכנסת טרם ההודעה למשפחות ועל ההודעות באמצעי התקשורת השונים. מאידך נשאלה גם השאלה – אולי נוהל מסירת הבשורה המרה הנהוג בצה"ל (ובאזרחות במקרי תאונות דרכים) אינו מתאים לשנת 2022, בה כל אירוע מועבר מיידית בכל אמצעי התקשורת ולא ממש ניתן לעצור את זה, כך שהסיכוי שהמשפחה תדע על האסון לפני הגעת צוות המודיעים גבוה מאוד.
אני מנצלת במה זו כדי לזעוק בקול גדול את זעקת המשפחות – הנוהל הוא רלוונטי, מאוד רלוונטי. אנחנו כחברה צריכים לעשות הכל כדי לכבד את המשפחות ולאפשר להן לקבל את ההודעה בצורה הנכונה והמיטיבה עבורן. אנסה להסביר בקצרה מדוע זה כל כך חשוב.
"מה שהיה לפני - לא ישוב להיות אחרי"
רגע הבשורה המרה הוא רגע משנה חיים. רצף החיים נקטע. מה שהיה לפני - לא ישוב להיות אחרי. מאחר וזה רגע כל כך משמעותי הרי שהוא גם נצרב בזיכרון. בכל שיח עם בן משפחה שכולה תהיה חזרה לאותו רגע מטלטל בו השתנו חייו. עקב כך, יש משמעות אדירה לכך שההודעה תימסר באופן מקצועי. אדם יכול להתחיל להתאבל רק כאשר עובדת המוות הופנמה. ההודעה הפורמלית, הסדורה והמקצועית מסייעת בכך. ככל שתהליך ההודעה יהיה מיטבי ונכון, כך הוא יקל על המשפחה להתחיל בתהליך האבל וההתמודדות הכול כך קשה והאינסופית עם האובדן הפתאומי.
מה היא הודעה מקצועית?
נוודא שבן המשפחה נמצא במקום בטוח (לא במהלך נהיגה, למשל), שההודעה תהיה קצרה, חד משמעית, שאינה משאירה מקום לספק, אך יחד עם זאת היא תיאמר ברכות, באמפתיה, בגובה העיניים, עם מבט חומל. תהיה התייחסות לכל אחד מבני המשפחה, כל אחד ותגובותיו. אנחנו נהיה שם להכיל את זעקות השבר או את השתיקה הרועמת. אנחנו נעזור להתארגן מחדש בתוך הכאוס שנוצר.
אדם שמקבל הודעה כזו – כמו נשמטת האדמה תחת רגליו. תפקיד צוות המודיעים להיות שם למשענת, לסייע לו לאט לאט לחזור לשיווי משקל, לקבלת החלטות, לתפקוד...
זה המעט שביכולתנו לעשות כדי לסייע, לכן כל כך חשוב לאפשר לזה לקרות.
