אובדן של בן משפחה הוא אסון כבד עבור המעגל המשפחתי כולו, אסון המתבטא לרוב במצוקה קשה ובאבל כבד. המצוקה קשה שבעתיים, כשאותה משפחה מאבדת בן שני. כעובדת סוציאלית במרכז סיוע כפר כנא, אני נתקלת במקרים של אובדן כפול ומתמודדת עם המורכבות הייחודית הכרוכה במקרים כאלה.
זרעים של תקווה
במסגרת עבודתי ביקרתי אצל משפחה ששכלה בן. נ' נרצח בהיותו בן 31, והכאב של האם השכולה, שרקמה חלומות ותקוות עבורו, היה קשה מנשוא. הקשבתי, תמכתי והכלתי את הכאב ככל יכולתי. ליוויתי את בני ובנות המשפחה, ניסיתי לנטוע זרעים של תקווה והשתדלתי להפיץ מעט אור בחייהם. זמן מה לאחר מכן נרצח בן הדוד של נ' על רקע דומה, בגיל דומה, עם אותם סיפורי ילדות ואותן ציפיות לעתיד טוב יותר. השניים היו קרובים מאוד, ואמו של נ' נאלצה להתמודד עם אובדן נוסף. כשנכנסתי לבית המשפחה ראיתי אותה עומדת באמצע גרם המדרגות. היא הסתכלה הישר אל תוך עיני במבט קריר וכואב ששואל – איפה הזרעים? איפה התקווה?
כשחוסר האונים מגיע גם אלי
מקובל לחשוב שמשפחה המאבדת שני בנים באותה השנה היא עניין נדיר, אך במסגרת עבודתי בחברה הערבית אני נתקלת לצערי ביותר ויותר מקרים כאלה. התגובה הראשונה שלי כעובדת סוציאלית במקרים של רצח כפול היא חוסר אונים. תחושה זו מגבילה את יכולתי לתמוך במשפחה ולחבק אותה, כי מאין אביא את המילים שיקבלו תוקף, אחרי שאבד כל ניצוץ של תקווה לביטחון אישי בעין הסערה? המשימה הופכת בלתי אפשרית כשחוסר האונים, הייאוש והשבר של המשפחות, מושלכים עלי.
למה דווקא הם?
למרבה הצער, אובדן כפול קורה לעתים גם בנסיבות של תאונות דרכים. כשאני מגיעה למשפחה שאיבדה בן שני בתאונת דרכים, ההורים הקשישים מסתכלים זה על זו ביגון עמוק. "אנחנו ותיקים בכאב", הם אומרים. "התיידדנו איתו אחרי שקטף את הבן הראשון שלנו, חשבנו שקיבלנו את מנת חלקנו, ועכשיו איבדנו גם את הבן השני בתאונת דרכים". ברגעים אלה אני מבינה שחייהם של ההורים היושבים מולי התהפכו פעמיים, תקוותיהם נגדעו פעמיים והם איבדו בפתאומיות שני בנים, בהפרש של מספר שנים.
גם אני, כעובדת סוציאלית, חשה את הכאב הכפול. מילות ההורים מהדהדות בתוכי, ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי – למה? למה דווקא הם, שלמדו להתמודד אחרי כל כך הרבה שנים וחייהם החלו לקבל גוון אחר – למה הם צריכים לחוות את זה שוב? למה הם צריכים לשמוע שוב את הבשורה הכואבת – בנכם נהרג בתאונת דרכים? אני מעלה את השאלה במסגרת ההדרכה המקצועית, ומקבלת מהמדריכה חיוך חלש שאומר – "אין לי תשובה, אך שאלתך לגיטימית. תחושותייך הגיוניות כל כך, אני מחבקת אותך, ואת בתורך חבקי את המשפחה..."
בן שני שהתאבד ותחושת חוסר האונים שלי כמטפלת
גם מוות כתוצאה מהתאבדות פוגש לעתים את אותה המשפחה בפעם השנייה. זה עתה קיבלתי שיחה ממנהלת הרווחה באחד הישובים הדרוזיים, שסיפרה לי על אירוע התאבדות קשה במשפחה שרק לפני שנה וחצי איבדה את הבן הבכור, שהתאבד גם הוא. כחלק מתפקידי אני מקשיבה לה, מכילה את הכאב שלה ומכינה אותה לקראת הביקור אצל המשפחה ההמומה. בו זמנית מעסיקה אותי השאלה – איך תומכים באם ששני בניה התאבדו? איך מכילים את השאלה "למה", את רגשות האשמה הכבדים ואת השאלה האם יהיו קורבנות נוספים של אובדנות במשפחה? איך אומרים לאם ששכלה את שני בניה שיש טעם לחיים? איך אומרים לאב שקבר שני בנים שיום אחד הוא יוכל לחזור לתפקד ושהשמש שוב תזרח?
שאלות כאלו עולות במסגרת ההדרכה המקצועית, לפני או אחרי הביקור שלי אצל המשפחה. בתוכי אני יודעת שאוכל לאגור כוחות ומשאבים בשביל לתמוך במשפחה, ובו זמנית אני מתפללת עבור המשפחות.
בזכות ההדרכה קיבלתי כוחות לעזור להם
הידע המקצועי שלי והמודעות להזדהות ההשלכתית, מעירה ומבעירה מחדש את כוחותיי כעובדת סוציאלית וכמלווה של המשפחה. כי לטבוע ביחד איתם בטלטלת חוסר האונים – זהו מבוי סתום שלא נרצה להגיע אליו, לא אני ולא המשפחה.
במסגרת ההדרכה המקצועית שאני מקבלת במרכז הסיוע העליתי חששות, תחושות ושאלות, והמדריכה הדליקה בתוכי מחדש את נר התקווה. היא שיקפה לי את חשיבות העבודה שאני עושה – עבודת קודש הכרוכה בכניסה למשפחות הכואבות וחיבור ליגון הכבד שלהן. אני עוזרת למשפחות לגעת בכאב העצום, מקשיבה, ומנסה ביחד איתם למצוא משמעות לחיים בצל הכאב. אני מחזיקה עבורם את התקווה, בזמן שהם לא מרשים לעצמם להאמין בה.
ואיך אני מתמודדת עם כל זה?
מדובר, ללא ספק, במקרים קשים מאוד. העבודה חודרת לעתים לחיים האישיים, והאובדן – שעלול לפגוע בכל אחד מאיתנו – מעסיק אותי. לצד כל זה, יש לי תחושת סיפוק על כך שאני שם בשביל המשפחות האלה, שיש מי שמקשיבה להן ומנרמלת עבורן כל תחושה וכל תגובה, שיש מי שיודעת להחזיק בידיהם ולצעוד איתם אל המשך החיים. אני מנסה להתמודד עם הכאב באמצעות אמונה, תרגילי נשימות, וטקסי מעבר שאני עורכת בנסיעה הכוללים האזנה למוזיקה ושיחת טלפון עם אדם קרוב לליבי. ויותר מכל אלה, ההדרכה הפרטנית והקבוצתית במרכז אלה מעניקה לי מקום לשחרר, לקבל ולרכוש כלים.
