"היי, אני מתקשרת לשאול לשלומך, מזמן לא שוחחנו". כך נפתחות רוב השיחות לבני המשפחות השכולות שאני מלווה כעובדת סוציאלית במרכז הסיוע למשפחות שחוו אובדן פתאומי. לפעמים התשובה קצרה – "הכול בסדר, תודה שהתקשרת", ולפעמים אחרי מספר דקות השיחה הופכת נינוחה, אותנטית ואף מרגשת: הרי לא מדובר בשיחה עם חבר או קרוב משפחה, אלא בשיחה עם אשת מקצוע. אפשר לשתף אותי בכאב ואני אצליח להחזיק אותו. אפשר לבכות – בשביל זה אני שם.
"זה אות משמיים"
לעיתים אני שומעת משפטים כמו – "בדיוק חשבתי על זה שאף אחד לא זוכר אותי", או – "אלוהים שלח אותך אלי כי היה לי יום קשה...". התקשרתי לאישה שאימה נהרגה בתאונת דרכים, ואביה נפטר ממחלה שנה לפני מות האם. בני המשפחה התקשו מאוד לפנות את בית ההורים, והוא עמד ריק זמן רב. כשענתה לטלפון, אמרה לי: "אני לא מאמינה שאת מתקשרת היום, זה אות משמיים. הבוקר השכרנו את הבית של ההורים ואני מרגישה כאילו הרגע קיבלתי את הבשורה על מותם. דווקא היום התקשרת". אישה אחרת, שאיבדה את אביה, אמרה לי: "מהבוקר אני בוכה ורק רוצה חיבוק מאבא שלי, עבר עלי יום קשה והנה הוא שלח אותך. עכשיו אני מאמינה שאבא שלי דואג לי מלמעלה..."
הכאב מביא איתו בדידות גדולה
לפעמים, בסופו של יום עבודה אני נזכרת שלא קמתי מהכיסא, לא יצאתי לפגישות, לא נסעתי לשום מקום – ולמרות זאת פגשתי כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה לבבות שחוו כאב אכזרי של אובדן בן משפחה.
אני נפגשת עם בני המשפחה, לפעמים עם כולם ביחד ולפעמים בנפרד, בהתאם לבחירתם. אני מכירה אותם, זוכרת אותם, ומקשיבה לסיפורם הכואב והקשה.
עם הזמן, בהדרגה, השכול והכאב הופכים לחלק בלתי נפרד מהחיים, ונוצרת שגרה חדשה. הסביבה, שגם כך קשה לה להתמודד, מתעניינת פחות ולעתים מתקשה להכיל את גודל הכאב. בני המשפחה לומדים להסתיר את הקושי, קמים בבוקר, עוטים מסכה ויוצאים לדרכם. בסוף היום, בבית, כל מה שנאגר בגוף במהלך היום משתחרר כשהמסכה יורדת, והכאב מביא איתו בדידות גדולה. שיחות הטלפון המתבצעות במסגרת הליווי המשפחתי מפיגות את הבדידות ומזכירות לאותם אנשים שיש מי שמכיר בכאבם.
"לאף אחד בעולם לא אכפת ממני"
התקשרתי אתמול לאב שביתו נרצחה, אדם סגור שסירב עד היום לקבל סיוע. היתה שיחה קצרה ועניינית, לאחר כחצי שעה הוא התקשר אלי חזרה, הופתעתי כי אני יודעת עד כמה קשה לו לשוחח. "כשהתקשרת, בדיוק חשבתי על זה שלאף אחד בעולם לא אכפת ממני", הוא סיפר. "הבת שלי נרצחה, אף אחד לא שואל מה נשמע ולא דואג לי, ובאותו הרגע את התקשרת. פתאום הבנתי שדואגים לי, שיש מישהו שחושב עלי". הפעם שוחחנו ארוכות, ובסיום השיחה הוא החליט להצטרף לקבוצת תמיכה ולשקול גם טיפול פרטני.
כשהמסכה יורדת
הבדידות הגדולה אותה חשים בני המשפחות השכולות, קשה לעתים להבנה. גם כשהם עטופים בבני משפחה וחברים מלאי כוונות טובות וגם כשאלה מנסים להסיח את דעתם ולשמח אותם, הם נשארים עם הכאב ולומדים לעטות את המסכה ששומרת עליהם. בשיחה איתי, המסכה יורדת. מותר להגיד הכול, מותר לספר שרע וכואב וקשה. לעתים השיחה מתארכת ואני מתעדכנת על הנעשה עם בני המשפחה, על הטיפול שהם מקבלים ועל קבוצות התמיכה שמסייעות להם, ושומעת איך השתנו חייהם ואיך הם מתנהלים לאחר האובדן – שבוע אחרי, חודש אחרי, וגם שנה ושנתיים אחרי.
השיחות האלה ממחישות עד כמה חשוב ומשמעותי הליווי של העובדים הסוציאליים למשפחות, גם כשעובר זמן רב מיום המוות, שהרי אופן וההתמודדות וקצב החזרה לחיים שונה כל כך מאדם לאדם. הדלת נשמרת פתוחה עבורם, ואנו ממשיכים להציע סיוע וטיפול גם בשלבים המאוחרים יותר ולא רק מיד לאחר האובדן.
לעתים, אחרי ששוחחנו ארוכות, אני שומעת מילות תודה חמות על כך שלא שכחתי ועל כך שאני זוכרת כל פרט ופרט מהסיפור הכואב איתו הם מתמודדים. הליווי, הנוכחות והתעניינות של העובדים הסוציאליים ממרכזי הסיוע – כל אלה אינם מובנים מאליהם ומלאי משמעות, עבורם וגם עבורי.
