ש', אישה מרשימה ורהוטה בשנות ה-50 לחייה, מלווה ע"י עינב בן מאיר, עו"ס ממרכז אלה, מאז שבעלה נהרג בתאונת דרכים לפני כשנה וארבעה חודשים. "כל מה שהכרתי ב- 35 השנים האחרונות חרב בשנייה", היא מסכמת במשפט קצר את הטרגדיה ששינתה את חייה. הקשר המיוחד שהיה לה עם בעלה, הזוגיות הצמודה, ההליכה יד ביד לאורך חוף הים, התחביבים המשותפים – כל אלה רק הדגישו את החוסר, וגם את הכוחות שנדרשה להם כדי להתמודד עם האובדן ולבחור בחיים.
‍

מה את זוכרת מהיום של התאונה?

"זה דווקא היה יום שהתחיל מדהים. אני מורה במקצועי, ובאותו הבוקר הוזמנתי עם מורות נוספות לארוחת בוקר. זה היה בוקר של כיף בתחילת הקיץ, אכלנו ופטפטנו, ואז בעלי בא לקחת אותי ויצאנו לחופשה של שלושה ימים באילת. בדרך קרתה התאונה שאני לא זוכרת שום דבר ממנה. אני זוכרת את המחלצים שבאו לדפוק על האוטו ושאלו אם יש מישהו בחיים. אני זוכרת את הדאגה שלי ואת הניסיון שלי להבין מה קורה עם בעלי. כולם ניסו להזיז אותי ולתת לי מים ולהושיב אותי, ואמרתי להם – זה לא יקרה, אני חייבת לראות מה קורה עם בעלי.

"במשך כחצי שעה ניסו להחיות אותו, אבל ברגע שראיתי שמכסים לו את הפנים הבנתי שהכול אבוד. ואז גם אני קרסתי, והתחלתי להרגיש את הכאבים. פינו אותי לבית החולים והתחלתי לחשוב איך אני מודיעה לארבעת הילדים, למי אני מודיעה ראשון".
‍מה היה המצב הרפואי שלך?

"הוגדרתי פצועה קל. נשברו לי כמה צלעות".

איך את מרגישה כשאת מספרת את הסיפור הזה?

"דפיקות לב, לחץ. אני לא מדברת על זה הרבה, גם כששואלים אותי. ממילא אני לא זוכרת כלום מהתאונה, מה כבר יש לי להגיד? איבדתי את בעלי. זהו".

את זוכרת את השבועות הראשונים שאחרי התאונה? איך התנהלת בתוך המציאות החדשה?

"לא תפקדתי, זה היה פשוט נורא. השבעה הייתה נוראית, זה הזיכרון הכי קשה שיש לי מלבד האובדן עצמו. הגיעו המון אנשים, ישבו בקבוצות ופטפטו כאילו זו מסיבה. אני מבינה את הצורך לבוא ולנחם, אבל עבורי זו הייתה חוויה לא טובה. הייתי פצועה, לא יכולתי לזוז, לא יכולתי לעשות שום דבר. זו הייתה תקופה טראומטית ומאוד מאוד קשה".
‍

מה עזר לך באותה תקופה?

"הילדים עזרו לי, עינב, עובדת סוציאלית ממרכז אלה יצרה איתי קשר ומלווה אותי עד היום, וגם היועצות מבית הספר שאני עובדת בו ליוו אותי ודאגו לי וזו הייתה נחמה גדולה".

אני מניחה שבשלב מסוים החיים נכנסו לאיזושהי ישורת של שגרה חדשה לצד האובדן. איפה בעלך חסר לך במיוחד?

"בכל דקה בחיים, כי הוא היה ממש צמוד אלי. חוץ מהעבודה, היינו כל הזמן ביחד. לא האמנתי שאני הולכת לבד לקניות בסופר, לאימוני ספורט. היינו הולכים יד ביד והייתה לנו שפה סודית באחיזת ידיים, לא היינו צריכים לדבר. לחיצות הידיים אמרו הכול. כל העולם שלי סבב סביבו, רכבנו ביחד על אופניים ונסענו לטייל בארץ ובחו"ל, הכול היה ביחד ולא היינו צריכים אף אחד אחר. ופתאום אין כלום. ממש אין כלום, פתאום אני לבד".
‍

איך ממשיכים מהנקודה הזאת?

"הפתח לשינוי הגיע מזה ששאלתי את עצמי מה אני עושה עכשיו. קרה אסון, אני לבד. מה עכשיו? האם אני ממשיכה לקבור את עצמי בבית עם הבדידות שלי, עם הצער, עם הכאב, או שאני צריכה להתחיל לחפש את החיים שלי? החלטתי שאני לא נותנת לעצמי ליפול ולהיכנס לדיכאון, והתחלתי לחפש בכל מיני כיוונים. הבנתי שאני צריכה לצאת, לא לשבת עם הבדידות בבית, כי הבדידות הורגת. בשיחות עם הפסיכולוג חשבנו ביחד לאן אני קמה, לאן אני יוצאת, מה אני אוהבת לעשות, והחלטתי לחזור לקאנטרי ולחוגים שלי, חוץ מחוג אחד שבו בעלי היה מאוד דומיננטי. אני מתאמנת ביוגה והצטרפתי לקבוצה של רכיבת שטח על אופניים, עם אנשים מדהימים שקיבלו אותי עם הרבה אכפתיות וחברות".

הספורט הפך להיות מרכיב משמעותי בחיים שלך.

"נכון. אני עוסקת גם ביצירה ובאמנות, אבל חיפשתי דרך לצאת לטבע ולעולם. כי מה, אני אשב לבד בחדר סגור? אז ויתרתי על זה. לא הייתי ספורטאית לפני, ממש לא, עשיתי רק יוגה. אבל לאט לאט אני מגלה שיש לי יכולות, וככל שיש יותר יכולות ככה עושים יותר. האופניים עוזרים לי לגלות את היכולת שלי להתמודד עם מכשולים. מדי פעם אני חושבת לעצמי – וואו, אם הוא היה רואה אותי הוא היה מתמוגג. כשהייתי איתו הוא היה מאוד מגונן, והיו דברים שהתפנקתי והרשיתי לעצמי לא לעשות. היום, אם אני לא אעשה זה לא יהיה. למדתי המון דברים, האין ברירה מלמד".

זה דורש כוח.

"נכון, זה קשה. כולם אומרים לי שאני מאוד חזקה אבל אני לא שמה לב לזה, כי אלה החיים שלי. ואני חושבת גם על הילדים – הם צריכים לראות אמא בדיכאון? זה יעזור להם? מה זה ייתן להם? גם בשביל הילדים אני צריכה לקום, להיות חזקה ולהמשיך. אני זו שמלכדת אותם, אני זו שנשארה להם. אז גם בשבילם אני חושבת שצריך לקום, ויותר קל להם בחיים כשהם יודעים שיש לי חיים. בשנה הראשונה הם היו איתי בבית, אבל גם הם צריכים להמשיך בחייהם".
‍

עד כמה עזרה לך התמיכה הנפשית המקצועית?

"בשנה הראשונה הלכתי כל שבוע לפסיכולוג, עכשיו אני הולכת פעם בשבועיים ואני חושבת שזה חשוב. צריך שיהיה מישהו נטרלי שאפשר לפרוק אצלו. אני נעזרת בעינב, בילדים, בכל מי שמקיף אותי ותומך. אני לומדת להיעזר. בעבר בקושי ראיתי את החברות שלי, היום יש לי שתי חברות טובות וקרובות. יש גם אנשים שהתנתקו ממני, ומצד שני נוצרו מעגלים חדשים".

לצערנו, אנשים רבים מתמודדים ויתמודדו עם אובדן פתאומי. יש לך מסר עבורם?

"בכל פעם שאני שומעת על תאונה אני חושבת – וואו, מה קורה למשפחה הזאת עכשיו. כשאתה לא בתוך זה אתה חושב לעצמך – טוב, עוד תאונה. אף אחד לא יודע מה קורה אחר כך. זו רק ההתחלה של ההתמודדות. זו תחילתו של מסע ארוך וקשה.

"העצה הכי טובה שאני יכולה לתת היא לא לשקוע. לא לשבת בבית ולחכות שמשהו יקרה, כי כלום לא יקרה. לצאת החוצה, לנסות לחשוב מה עכשיו. מה שקרה – זו עובדה קיימת, זה לא ישתנה. הוא לא יחזור. צריך לחפש את החיים החדשים, כי החיים שהיו לא יחזרו. גם אם אמצא זוגיות מתישהו, זה לא יהיה מה שהיה. אבל צריך לצאת ולחפש את מה שעושה לך טוב. אני לקחתי את זה לכיוון של ספורט ואופניים, מישהו אחר יכול לקחת את זה לכיוון של מסיבות, או לכיוון של אמנות, כל אחד ומה שעושה לו טוב.

"עצה נוספת – לדבר בפתיחות, לא לשמור בבטן. לצאת, לפגוש אנשים ולדבר, זה מאוד חשוב, זה עוזר לפרוק. לפני התאונה הייתה לי מעט מאוד תקשורת עם אנשים חוץ מבעלי, ואני מוצאת שאפשר לדבר עם אנשים – מאוד מסוימים אמנם – לשתף אותם ולפרוק".

‍