מזה 6 שנים אני מלווה משפחות שיקיריהן נרצחו. אני פוגשת אנשים שבורי לב וגוף, כואבים, לא מאמינים שזה קרה להם, לא מאמינים שיכול להיות בעולם רוע כזה, אלימות כזאת, אכזריות כזאת. פוגשת אנשים שמערכת האמונות שלהם והתפיסות שלהם לגבי החיים והעולם השתנו. אנשים כועסים, זועמים, שאיבדו אמון במערכות. אנשים שהבינו, גם אם לא מיד, שמערכת המשפט עושה משפט ולא צדק.

אני פוגשת משפחות ותיקות, משפחות ערביות, משפחות עולות מחבר העמים ומאתיופיה. פוגשת בני משפחה שלקחו על עצמם לגדל את ילדיה של מי שנרצחה ולהתמודד עם משימת חיים מורכבת לצד כאב גדול.

הרבה פעמים איני מוצאת מילים. הרבה פעמים גם הם לא מוצאים מילים לתאר את עוצמת השבר. בלכתי מביתם, עם סגירת הדלת מאחורי, אני מנסה לדמיין את חייהם בעוד כמה שנים.

ל' היה בן 20, חייל בשירות סדיר, כאשר אביו רצח את אמו. הוא היה בן יחיד להוריו. אשתף בקטעים מתוך מה שהקריא השנה בטקס הזיכרון השנתי לנרצחים ולנרצחות:

"חלום בלהות, הכול השתנה בן רגע. אני זוכר שבכל השנה הראשונה הייתי בטוח שזו הצגה. הייתי בטוח שזה חלום רע ושעוד רגע אתעורר. ממש כמו הקלישאות הקבועות.

אמי הגיבורה, זאת שהשאירה הכול והחליטה לעשות עליה מאתיופיה, לבדה בגיל 17 ללא כל עזרה, אמי, שנעצרה בדרך ארצה ונכלאה בקניה, סבלה השפלות ואלימות, תמיד הייתה קמה חזקה יותר ומאמינה יותר בדרכה.

לאחר המקרה עברתי להתגורר עם סבתי מצד אמא, שהתייחסה ומתייחסת אליי עד היום כאל בנה לכל דבר. בעזרת המשפחה המורחבת, שעטפה אותי בהרבה דאגה ואהבה וגם האמינה בי, הצלחתי לסיים את השירות הצבאי ואיכשהו גם בהצטיינות.

מצאתי בעצמי כוחות שלא תיארתי שיש לי. כילד, לא הצלחתי להתמקד בלימודים. הרגשתי תמיד שזו משימה בלתי אפשרית. בעזרת האמונה והתקווה של הסובבים אותי בי, הצלחתי להשלים את בגרויות, לעשות פסיכומטרי, ולבסוף גם להתקבל לאוניברסיטה.

כיום, אני סטודנט בחוג לפסיכולוגיה וקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן בשאיפה להמשיך בתחום הטיפול והמחקר הקליני.

שאיפתי היא להיות חלק ממערך סיוע נפשי ולנסות לעורר תקווה באותם אנשים שלרגעים חושבים שהיא איננה, לזכות בזכות להיות שם עבורם".

ל' והרבה אנשים אחרים לימדו אותי שיעור חשוב – להחזיק בתקווה, להאמין בכוחות ולדעת שגם אם כאב האובדן לא יחלוף, אפשר לחיות יחד איתו.

‍