טל מדינה שגיא מלווה משפחות שחוו אובדן פתאומי במסגרת מרכז הסיוע בירושלים. כחלק מתפקידה היא פוגשת את המשפחות ברגעים הקשים שלאחר האובדן, ולאחר מכן עוברת איתן כברת דרך, במטרה לסייע להן בעיבוד האובדן ובהתמודדות עם החיים החדשים שנכפו עליהן. עבודתה של טל כרוכה בחשיפה יומיומית להתמודדויות קשות וכואבות, ועם זאת היא אומרת בעיניים נוצצות: "אני מאוד אוהבת את העבודה". נשוב לזה בהמשך.
מה בעצם את עושה? ספרי לנו על העבודה שלך כמלווה.
"במרכז הסיוע אנחנו מקבלים פניות של משפחות שחוו אובדן פתאומי עקב רצח, התאבדות או תאונת דרכים. כשמדובר ברצח ובתאונה אנחנו מקבלים את פרטי המשפחה מהמשטרה, וכשמדובר בהתאבדות הפנייה מגיעה דרך מחלקת הרווחה או שהמשפחה פונה אלינו באופן עצמאי. כשנוצר הקשר הראשון עם המשפחה, אני מבררת אם הם מעוניינים בליווי שלנו, ואם כן, אני נפגשת איתם".
מה קורה במפגש הזה?
"אני משוחחת איתם על האובדן, מה בדיוק קרה, מה היה רגע לפני, איפה כל אחד מהם קיבל את ההודעה. אני משתדלת שכמה שיותר בני משפחה יהיו נוכחים, כי במקרים רבים האובדן יוצר פיצול וכל אחד מסתגר עם עצמו. כשיושבים ומדברים ביחד, פתאום יש עוד תמונות שמשלימות את התמונה הרחבה. כמו כן, עצם העניין של לשבת ולדבר, זה לא מובן מאליו בכל משפחה. יש משפחות שלא מדברות, וזו הזדמנות עבורן. אחרי השיחה מתבצעת הערכת צרכים, ואני מציעה להם טיפול פרטני, זוגי או משפחתי. לאחר מכן אני ממשיכה בליווי – מתקשרת אליהם מדי פעם לשאול מה נשמע ואיך הטיפול, בודקת איתם אם הטיפול מתאים ונכון להם, ולפעמים גם מציעה להצטרף לקבוצת תמיכה רלוונטית".
במהלך הליווי, שנמשך שנתיים, את מזהה דפוסים של התמודדות עם האובדן? יש מאפיינים קבועים לתהליך שהמשפחות עוברות?
"בהתחלה יש בדרך-כלל הצפה גדולה, מחנק, קושי וכאב גדול, ובשלב הזה יש לחץ ובקשות לטיפול מתוך מחשבה שזה ייקח מהם את הכאב. אבל זה משתנה ממשפחה למשפחה, יש גם כאלה שבהתחלה לא מעוניינים בטיפול ורק אחרי חצי שנה או שנה מבקשים, כי רק אז הם מתחילים לעכל את מה שקרה. זה מאוד אינדיבידואלי. ליוויתי, למשל, אבא שאיבד בן ולא רצה טיפול, הוא היה מאוד עסוק בתחושות אשמה. אחרי למעלה משנה הוא פתאום התחיל לדבר איתי על עוד נושאים ועל בני משפחה נוספים, הייתה לו יכולת להסתכל על הדברים מזווית אחרת ולא רק מתוך אשמה".
איך את מתמודדת עם התכנים שאת נחשפת אליהם על בסיס יומיומי? זה לא שוחק?
"אלה הם תכניי. זה מה שאני עושה כל הזמן, ואני חושבת שפיתחתי חוסן. אני מטפלת גם באופן פרטני באנשים שחוו אובדן, כך שהאובדן כל הזמן שם. יש משהו מאוד מספק בלהיות במקומות האלה, בלהיות מסוגלת להיות שם, להחזיק את הדברים האלה ולעבור עם אנשים תהליכים, בין אם זה בהנחיית קבוצת תמיכה, בליווי או בטיפול. עבורי זה מאוד מספק, מאוד. ברור שזה נותן את אותותיו מדי פעם, למשל כשאני נזכרת במקרה קשה במיוחד וזה תופס אותי. אבל כשאת בפנים את בפנים.
"עוד לפני שהתחלתי לעבוד בתפקיד הזה, התחלתי תהליך עם עצמי של לנסות לראות את חצי הכוס המלאה ולהודות על מה שיש. אני זוכרת מקרה של משפחה אחת שטלטל אותי, ואמרתי לעצמי – וואו, פשוט להגיד תודה. מצד שני אני לא חושבת על זה כל הזמן. אתה לא יכול להיות מחובר כל הזמן לזה שהחיים זמניים, אפילו כשאתה עובד בזה, כי אתה תתפרק".
מה קורה כשאת בעצמך צריכה תמיכה?
"אחד הדברים שאני שמחה להגיד על מרכז אלה, זה שאני מרגישה מאוד עטופה בהקשר הזה, וזה מאוד עוזר. יש לי הדרכה, יש לי למי לפנות וזה מאוד משמעותי. הצוות במרכז הסיוע מהמם. אני חושבת שהעיסוק בתחום הזה מביא איתו הרבה כנות וזה מורגש גם ביחסים בצוות. פעם אמר לי אבא שאיבד את הבן שלו – כשזה קורה לך אתה מפסיק להתעסק עם הבולשיט".
יש לך מסר אופטימי עבורנו לסיום?
"החיים חזקים יותר מהכול ומאלצים אותנו להתגבר ולהתמודד. האנשים שאני פוגשת ממשיכים לתפקד למרות כל הקושי והכאב, וזה מעורר השראה".
