את משה הכרתי כשהיה בן 91, נפגשנו מדי שבוע בביתו, ליצור ולשוחח. משה היה אדם רב עשיה, עם "ידי זהב", היצירה והאמנות היו מנת חלקו במהלך חייו.
משה נולד בגרמניה. עם ביסוס המשטר הנאצי ולפני פרוץ המלחמה ברחה משפחתו לארגנטינה ושם השתקעה, מעבר אשר גבה מחירים כבדים מבני המשפחה. בשנות העשרים המוקדמות, החליט משה שהוא עולה לארץ ישראל, חרף התנגדות הוריו. כאן עבר "הכשרה", התחתן והקים משפחה אשר התמקמה במרכז הארץ. משה עבד כמורה וחינך דורות של ילדים למלאכות יד. לימים התאלמן משה ופגש בשנית בביקורו בארגנטינה את אהובת נעוריו, איתה חלק את חייו בשנותיו האחרונות באהבה גדולה.
"הצבע נוסף על הדף, התחושות צפו"
הקשר בינינו נרקם אט אט, כאשר בתחילתו משה סיפר על עצמו, דרך הצגת חפצי אמנות שיצר בעברו הרחוק, דרך תצלומים ומסמכים משמעותיים, דרך מילים וסיפורים, ובהמשך דרך עבודה בחומר ובאמנות זה לצד זו. משה היה מצייר ומפסל מדי שבוע ובכך הפעיל ואימן מחדש שרירים שהיו רדומים הרבה זמן – 'שרירי המכחול והיצירה' שלו. אותם שרירים שהופעלו מחדש כעת עוררו גם את זיכרונותיו ודמיונו, והוא היה נזכר תוך כדי עבודה בסיפורים בהם הוא שיתף אותי, והשיח בינינו העמיק עם הזמן.
הצבע נוסף על הדף, התחושות צפו, והתכנים הובעו בשני רבדים - ברובד הוויזואלי בחומר וגם ברובד המילולי, כך התאפשר קשר של אמון ושיח פתוח בינינו. משה היה מעלה זיכרונות מהעבר, למשל מימיו כמורה למלאכה, שנים שהיו בריאות וטובות עבורו, בהן התאפשר לו להשאיר חותם, ללמד וליצור. הקשר האוהב והקרוב עם זוגתו היה שזור בטיפול, ואני נוכחתי באהבתם ובמאמציהם להחיות ולשמר את החלקים הדועכים של משה, כאשר לעיתים משה היה מצייר עבורה ועבורם. במקביל היה מעלה תוך כדי עבודה את תחושותיו המשתנות, את הקשיים הגופניים, את השינויים והדעיכה אותה הוא חש יותר ויותר.
משה אהב לעבוד עם חומרים "לא נשלטים", שהם נטולי צורה ויוצרים צורה, בעיקר בעבודת מכחול עם צבעי אקריליק רטובים וחימר. החומרים הללו מקבלים צורה כתוצאה מהפעלת לחץ ומשקפים את מצבו הגופני והרגשי של היוצר, ובכך הם מסמלים גוף. מצבו המשתנה של משה התבטא מדי שבוע בעבודותיו וקיבל מקום גם בשיחה עם ההתבוננות המשותפת בציור או בפסל שנוצר. משה בחר לצייר בקביעות ובחזרתיות עם שינויים דקים ועדינים משבוע לשבוע, וכך נוצר רצף עבודות עם ציפייה בין מפגש למפגש – לחוש ולהיווכח מה השתנה ומה חדש.
מעשה האמנות של משה ליווה את התהליכים הגופניים והרגשיים שלו, כמו ססמוגרף: על השינויים, המורכבויות והקשיים. מדי שבוע הדברים מצאו את מקומם ביצירה – הכוח והחולשה, השמחה והצער, העניין והשעמום, ומשה התבונן בהם באומץ. משה היה מצייר בתשוקה גדולה, בצבעים עשירים, ובתנועות מכחול נמרצות, והציור במפגשים שלנו כמו החזיק את הכוחות ואת החיות שלו.
הטיפול באמצעות אמנות ליווה את משה בתקופת חייו האחרונה, בימים של היחלשות, כאבים ותהליכי פרידה. בתקופה בה משה כבר מיעט בפעילויות שונות, הוא התאמץ והמשיך לצייר, ולייצר עדות מוחשית ואסתטית אשר שיקפה תמיד את מצבו. משה נפטר זמן לא רב לאחר שנפרדנו, ואני נוצרת וזוכרת את החיות והיצירתיות ואת אישיותו החמה, הלבבית והמיוחדת.
