במהלך מלחמת העולם השנייה, כששושי טריסטר הסתתרה במשך שנתיים בבור חפור באדמה עם שמונה מבני משפחתה וסבלה מרעב קשה ומבריאות לקויה, היא לא דמיינה שביום מן הימים תשב לצד אותו שולחן שסביבו התקבל "הפתרון הסופי". גם אברהם רות, שהעביר את אותה התקופה בבריחה ובהסתתרות מפני הנאצים ורוב בני משפחתו נרצחו, לא העלה בדעתו שיגיע ביום מן הימים לווילה ואנזה בשיירה מאובטחת כשלצדו ראש ממשלת ישראל.
ב- 11.9.22 יצאה לגרמניה משלחת ממשרד ראש הממשלה שכללה בין השאר את ראש הממשלה יאיר לפיד וחמישה ניצולי שואה, ביניהם אברהם רות ושושי טריסטר, שצורפו למשלחת ביוזמת מרכז אלה. אברהם, שהתלבט אם לקבל את ההזמנה ובסופו של דבר נסע ברגשות מעורבים, חזר כשהוא שלם עם ההחלטה ובעיקר עמוס בחוויות יוצאות דופן. שושי חוותה רגעים קשים במהלך הנסיעה, אבל שמרה כהרגלה על קור רוח. רק בשעות הערב, כשהייתה לבדה בחדר, הרשתה לעצמה להתפרק. שוחחנו איתם על חוויותיהם בנסיעה ועל התחושות שליוו אותם במהלכה.
"לפני הטיסה אירחו אותנו בטרקלין לשעה קלה, טיפלו בכל הניירת והביקורות ואז עלינו למטוס", מספר אברהם רות. "כעבור זמן קצר הגיע ראש הממשלה, אמר שלום לכולם והמראנו".
טסתם במטוס ראש הממשלה.
"זה מטוס רגיל, 737, אבל ישבנו במקום מכובד במחלקת עסקים עם הפמליה של ראש הממשלה – ראש המל"ל, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, סגן שר החוץ, ראש הלשכה שלו ועוד. התייחסו אלינו יפה מאוד. כשירדנו, ראש הממשלה ביקש שהניצולים והמלווים ירדו ביחד איתו, וככה ירדנו כולנו. עברנו דרך שורה של חיילים גרמנים שעמדו על השטיח האדום ושם קיבל אותנו שגריר ישראל בגרמניה".
איך הרגשת למראה החיילים הגרמנים שחיכו לכם?
"החיילים לא הפחידו אותי. בכלל לא", אומר אברהם, ונכדו מתן רות, שהתלווה אליו לנסיעה, מוסיף: "באותו הרגע לא היה זמן להרהר מה עושים ואיך עושים, ירדנו מהמטוס ועברנו דרך החיילים הגרמנים, ואחר-כך סבא שלי אמר שזו הפעם הראשונה שהוא רואה חיילים גרמנים ולא מפחד מהם".
עבור שושי טריסטר, המפגש עם החיילים הגרמנים היה מורכב יותר. "אמרו לנו מראש שיקבל את פנינו משמר כבוד, אבל כשנחתנו וראיתי אותם, אמרתי לראש הממשלה – תראה את הנאצים עם הכובעים והרובים בידיים", היא מספרת.
איך הוא הגיב?
"תוך כדי הירידה במדרגות הוא אמר לי – אל תסתכלי עליהם, תסתכלי רק עלי. הוא החזיק אותי ודיבר אלי כל הזמן, ואמר משפטים כמו – 'אנחנו ניצחנו, אנחנו מראים להם'. רעדו לי הברכיים, נחנקתי, רציתי לברוח. לא הורדתי את העיניים מראש הממשלה, הקשבתי לו, הוא עזר לי מאוד. הוא בנאדם מקסים".
את הדרך למלון עברה המשלחת בשיירה של עשרות מכוניות, בליווי שוטרים, בכבישים שנסגרו לכבודם. "הגענו למלון, ולהפתעתי נתנו לי סוויטה מפוארת, כך שהיה חדר נפרד למתן", מספר אברהם. "באותה קומה ישן גם ראש הממשלה".
למחרת, אחרי ארוחת הבוקר, נסעה המשלחת בליווי משטרת ברלין לבניין בו שוכן משרד האוצר הגרמני, שם נפגשנו עם שר האוצר הגרמני, סגניתו, ועובדים בכירים נוספים מהמשרד. הבניין שימש בעבר כמטה חיל האוויר של הצבא הגרמני, ובמהלך מלחמת העולם השנייה כל הבניינים מסביב נחרבו מלבדו. "עד היום זו חידה", מספר אברהם. "עשו לנו סיור בבניין, אבל מכיוון שאני מכיר את ההיסטוריה של הבניין ויתרתי על הסיור, והדובר של משרד האוצר הוביל אותי לאולם ישיבות. בשלב מסוים נכנס לאולם שר האוצר הגרמני, דיברנו שנינו במשך עשר דקות והצלחתי להביא לידיעתו נושא של אגרות חוב של ניצולי שואה מ-1932, שהגרמנים מעולם לא שילמו. הוא לא הכיר את הנושא, אבל היה לי מסמך שהבאתי איתי והוא העביר אותו לסגניתו להמשך טיפול".
שושי התקשתה להכיל את הביקור בבניין ההיסטורי: "סיירנו בבניין, ואמרתי להם שאני לא מבינה למה אנחנו צריכים להסתובב בבניין כל כך איום. אני יודעת בדיוק מה קרה בבניין הזה, המפקדה של הנאצים ישבה שם וכל הפקודות הכי קשות יצאו משם".
עם תום הסיור, נכנסה המשלחת לאולם. "חשוב לי לציין שהניצולים ידעו לשמור על כבוד השואה", אומר אברהם. "אף אחד לא דיבר על זה שהחיים שלנו קשים, זה לא היה תפקידנו".
הביקור בווילה ואנזה
"נסענו לשם בשיירה, עשו לנו סיור במוזיאון והסתובבנו בחוץ", מספר אברהם. "פגשתי שם שוטר ושוטרת בסיור, ואמרתי להם שאם הייתי פוגש אותם לפני שבעים שנה הם היו הורגים אותי. נדהמתי לגלות עד כמה יפה שם. זה אחד המקומות היפים בגרמניה, עם נוף מרהיב, ליד אגם. שם הוחלט על 'הפתרון הסופי'".
גם שושי נדהמה מהפער בין הנוף הפסטורלי לבין ההחלטה הבלתי נתפסת שהתקבלה שם: "הכול שם רגוע ויפה, על שפת האגם, ושם ישבו המרצחים הכי גדולים והכי קשים בהיסטוריה. עברתי ליד שיח מלא שושנים, ולא הבנתי איך יכולים לצמוח שם פרחים. איך יכול לצמוח שם משהו אחרי זוועות כאלה, אחרי שהאדמה הזאת ספגה את כל הדם הזה?".
המשלחת התכנסה באולם בו הוחלט על הפתרון הסופי, וכל אחד מהניצולים סיפר את סיפורו. "סיפרתי את הסיפור שלי ולא בכיתי", אומרת שושי. "היה לי קשה אבל אני מחזיקה את עצמי, ורק אחר כך כשאני לבד אני מתפרקת. שום דבר לא יכול לפצות על זה שהמשפחה שלי נרצחה. שום דבר לא יכול לפצות". מתן, נכדו של אברהם, מוסיף: "סבא שלי דיבר על כמה שקשה לו כניצול שואה להיות במעמד הזה, שזה לא רק ניצחון עבורו. זה להיות במקום שבו הרצח של אחיותיו נקבע באופן בירוקרטי וקר. היה לו קשה, אבל הוא דיבר מאוד יפה. זה היה רגע מאוד מרגש בעיני".
איך חווית את הנסיעה כמלווה, כדור שלישי לשואה?
"זו חוויה שלא אשכח כל החיים ואני אסיר תודה שהתאפשר לי לנסוע", אומר מתן. "כל אחד מהניצולים הגיע עם מלווה, וכל המלווים הם דור שני או שלישי לשואה. אני חושב שהייתה בזה אמירה, שדור ההמשך מגיע איתם. היה בזה משהו מעצים". אברהם מוסיף: "אני ממש התלבטתי אם לנסוע, ובסופו של דבר החלטתי שזה המקום להגיד 'לזכור ולא לשכוח'. לי באופן אישי היה חשוב לציין את הצורך והרצון האחרון של הנרצחים – שנזכור אותם".
